טיפול

שלום לך ליאת, קודם כל אני רוצה להודות לכם על פורום יעיל זה...ממש תודה יש לי שאלה... אני בטיפול כבר שנה בגלל כמה נושאים שרציתי לטפל בהם, כלומר אני פניתי בעצמי לטיפול בלי שום דחיפה מאף אחד. הבעיה היא שברגע שהמטפלת מבטלת את הפגישה בגלל סיבה מסוימת אני שמחה, ומרגישה יותר נינוחה באותו שבוע. טוב לי עם המטפלת, למרות שהיא אומרת שאני מתנגדת נורא לטיפול (והוכחה לזה שאין הרבה התקדמות בנושאים החשובים, אלא רק ביחס שלי אליה- כי גם זה בהתחלה היה קשה). אני מחכה לפגישה אבל ברגע שאני שם, אני רק מתפללת שזה יגמר כבר, ואני אפילו לפעמים חוזרת הביתה מיד ומנסה לכתוב/לשחזר מה היה שם ולא מצליחה, אני פשוט מדחיקה הכל או לא מקשיבה. אני בקיצור כנראה שונאת את החיטוט העצמי הזה....אז האם כדאי להמשיך בטיפול ולהמשיך לסבול, או פשוט לעזוב ולתת לחיים להוביל אותי!!!!!

שלום נועה, את שואלת "האם כדאי להמשיך בטיפול ולהמשיך לסבול, או פשוט לעזוב ולתת לחיים להוביל אותי?", ולי יש הרגשה שהחיים הובילו אותך לטיפול, לא בלי סיבה. אם את מחכה לפגישות ומרגישה שהצלחת ליצור קשר קרוב ובטוח עם המטפלת שלך, קשר שהושג במאמץ ואינו מובן מאליו, יש יסוד להניח שמתרחש תהליך ביניכן. טיפול פסיכולוגי - בניגוד לשיח חברי - אינו אמור להיות משעשע, נינוח או נעים בהכרח. אדרבא, הוא כרוך בהתבוננות נוקבת אל תוך עצמנו, בהתערטלות נפשית, בחיטוט בלתי פוסק בפצעים ישנים או טריים שחרצו בנו החיים, בעבודה קשה. כשטיפול מתבטל באורח בלתי צפוי, אין זה מן הנמנע שתורגש מידה של הקלה מקומית (אל תגלי לאף אחד, אבל גם מטפלים לפעמים שמחים כשזה קורה). עדיין אין בזה כדי לשמוט את חיוניותו של הטיפול או את תכלית קיומו. מקווה שתחליטי טוב ליאת

תודה על התשובה. אבל אחד המשפטים משך את תשומת לבי יותר מאחרים "(אל תגלי לאף אחד, אבל גם מטפלים לפעמים שמחים כשזה קורה-פגישה טיפולית מתבטלת)", אז התיאוריה שלי נכונה והיא שלפעמים המטפל אין לו כוח למטופל והוא ממשיך כי זו העבודה שלו והוא צריך להתקיים. כלומר יכול להיות שהמטפל מתקשר למטופלים מסוימים יותר מאחרים אבל הוא ממשיך בלפגוש את "האחרים" כי הוא חייב, אבל בעצם הוא עושה להם נזק בלי שירגיש את זה...ואל תגידי לי שחובתו של מטפל להפסיק את הפגישות אם הוא מרגיש שמשהו לא נכון קורה שם, כי גם בפסיכולוגיה, וכמו בכל המקצועות האחרים, לא כולם "מלאכים".