בכי

יש לי עוד שאלה, אני בטיפול כבר שנה, שבו קשה לי נורא לבטא את עצמי. אני חסומה לגמרי, אפילו לא מרשה לעצמי לבכות שם...ואם זה קורה (פעם אחת קרה) קמתי והלכתי. חוץ מזה, שזה הבעיה שרציתי שתתייחסי אליה, בכל פעם שאני מדברת על הנושא הכואב מבחינתי, המטפלת בוכה, היא מנסה להחביא את הדמעות, אבל לפעמים לא מצליחה לשלוט בעצמה. הדבר נורא מביך אותי או מציק, היא פשוט בוכה במקומי....ואני לא יודעת מה לעשות. נורא קשה לי עם הבכי שלה, למרות שהיא מנסה להחביאו??!!! או שאני מתעלמת ממנו וממשיכה בפגישה!!

לילך, אספר לך מניסיוני... אף פעם לא הרשיתי לעצמי לבכות, אף אחד אף פעם לא ראה אותי בוכה או מזילה דמעה! נכנסתי לתקופה מאוד רעה. והגעתי לטיפול פסיכולוגי, ומהר מאוד בכיתי שם בלי יכולת לשלוט בזה.(ולא רק בטיפול, הייתי בוכה באוטובוס,בבית,אצל רופאת המשפחה, לא יכלתי לדבר בלי לבכות,זה בא ביחד) לא יכולתי לעצור את הבכי. הייתי המומה מעצמי, איך אני בוכה ליד מישהי שאני בקושי מכירה? מצד אחד מאוד כעסתי על עצמי על חוסר היכולת לעצור את הבכי. אבל מצד שני, גיליתי במשך הזמן שזה לא נורא,שלא קרה כלום, שהיא היתה כל כך בסדר ו"איפשרה" לי לבכות. אני מציעה לך להרשות לעצמך קצת לבכות שם אפילו רק להזיל דמעה (בהנחה שיש לך איתה כימיה והקשר טוב) אל תלכי, ומפעם לפעם זה ישתחרר, וישחרר איתו עוד דברים. (וכמובן,שכדאי לדבר איתה על נושא הבכי....) גם המטפלת שלי כבר הזילה דמעות כמה פעמים. קשה לראות אותן בוכות (בעוד שאנחנו כל כך משתדלות לא לבכות),בהתחלה חשבתי שהיא כל כך רגישה וחלשה שהיא מרשה לעצמה לבכות, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שגם להן מותר להתרגש. ואם הן בוכות אז אולי בעקיפין זה מעביר מסר, שלבכות זה בסדר ???? אני חושבת שהבכי שלהן,מעיד שהן מזדהות עם הכאב, מבינות אותו, שאיכפת להן מהמטופלת שיושבת ממול. יש לזה גם זויות מאוד חיוביות בקשר הטיפולי. הקושי שלנו לראות אותן בוכות נובע מהתפיסות שלנו על בכי. תחשבי על זה... בהצלחה.

שוב שלום, זה עתה סיימתי לכתוב לך שאין הכרח לחוות אירועי חיים קשים על מנת ללכת לטיפול, והנה אני מבינה שכן חווית אירוע כואב, והוא מוביל את המטפלת שלך עד לדמעות... הדעות חלוקות בנוגע להבעה הרגשית האותנטית של המטפל. כבר מקריאת השאלה שכתבת והתגובה שכתבה 'מטופלת' אפשר לראות שעבור מטופלים מסויימים הבעה רגשית עזה מצד המטפל נחווית כהבעת אינטימיות, ואילו אצל אחרים היא נחווית כחשיפה מעיקה. כמו בתשובות רבות אחרות שאני כותבת בפורום, אני חושבת שהאלמנט החשוב הוא לדבר על הדברים עם המטפלת עצמה. חשוב שתאמרי לה שתגובתה מביכה אותך, שאת מרגישה שהיא בוכה במקומך (זה נראה לי חשוב במיוחד), שאת נעה בין רצון לברוח לבין מאמץ להתעלם. כל אלה הם נושאים משמעותיים לעבודה הטיפולית. אני מקווה שמשתתפי הפורום ימשיכו להגיב בנושא מעניין זה, אורנה

תודה רבה על שתי התשובות שלך... דבר אחד לא הבנתי ממה שכתבת: "את נעה בין רצון לברוח לבין מאמץ להתעלם"..אודה לך את תפרטי יותר... שנית: אני כבר רמזתי לה....והיא אמרה שהיא יכולה לשלוט בעצמה אם היא רוצה ( לא נראה לי) אבל ממש איכפת לה ממני, ומה שאני אומרת (אם אני מדברת בכלל) מרגש אותה נורא, ושהיא מאוד רוצה לעזור לי עם כל הקושי שלי בטיפול.... אני יותר מתעצבנת על עצמי שאני לא מצליחה להתרגש, למרות שאני מרשה לעצמי לבכות לבד, קשה לי נורא להגיד קשה לי וקשה לי נורא לשתף אחרים ברגשות שלי....וזה נראה לי תוקע את התקדמות הטיפול... אז מה את חושבת אורנה??!!!! ומה את חושבת על מטפלים שבוכים או שמנסים להתקרב למטופלים שלהם (רגשית) אבל תמיד נתקלים בסירוב שלו, למרות שטוב לי איתה ואני מחכה לפגישות!!!! תודה רבה עוד פעם וסוף שבוע נעים.