~;+_?_+;~

עזבתי את הטיפול בזעם לפני למעלה מחצי שנה. היו לכך מליון סיבות חלקן בגללי ולא מעט בגללה. עזבתי באופן פתאומי, מעולם לא נפרדנו אפילו לא היתה אמירת שלום. התחלתי בנתיים טיפול אחר (ממש התחלה) אבל היא לא מניחה לי ואני מוצאת את עצמי חולפת לפעמים ברחוב של הקליניקה בודקת אם היא שם על פי האוטו בחזית. אתמול אפילו ארבתי כמה דקות כי היתה לי הרגשה שהיא תכף יוצאת. זה פסיכי לגמרי. אם אני מדמיינת פגישה איתה ברור לי שלא אומר כלום אסובב את הראש ואתרחק היא זכורה לי כמשהו רע ועדיין איזושהי כמיהה מובילה אותי אליה, רק לדעת ולראות שהיא קיימת.

ערב טוב, ממש כמה קומות מתחת, העלתה נעמה שאלה לגבי נחיצותה של הפרידה המסודרת, אם בכלל, בסוף טיפול. נדמה לי שהסיפור שלך מדגים היטב איך טיפול שהסתיים ללא פרידה, בטריקת דלת זועמת, למעשה אינו מניח לך עד היום. רגשות עזים וסותרים עדיין ממשיכים להציף אותך, אפילו רק מעצם המחשבה עליה. זה לא "פסיכי" בכלל, וזה נשמע מאד מתקבל על הדעת, בהתחשב בכך שלא הצלחתן לעבד אפילו לא חלק מאותן מיליון סיבות שהביאו לסיומו של הטיפול. אין זה מן הנמנע לחזור לפגישה (או מספר פגישות) בהן תוכלו להיפרד אחרת למרות, ואולי בגלל, הטיפול החדש שהתחלת. אני מאחלת לך דרך צלחה במסע המחודש אל תוך עצמך בברכה ליאת

רגשית חזרה לאותה מטפלת הוא בלתי אפשרי עבורי. החומה הסינית היא היא גדר קטנטנה לעומת התחושה שמתעוררת בי במחשבה על כך. לפני הרבה מאוד שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי שלמרות שנגמר בפרדה של לא מעט פגישות השאיר אותי עם משקעים כלפי המטפלת. אחרי איזה זמן חלמתי חלום שבו יריתי בה (ככה פשוט - ללא סימבולים - ירייה מזככת). זה היה חלום די חזק שהעלתי על הכתב ושלחתי לה. לא משנה בעצם - זה היה אז תהליך אחר, ואישיות שונה (גם שלי...), וסוג של טיפול שונה ונקודת ההתחלה היתה אחרת. מה אני אומרת? לא באמת יודעת. אני מבולבלת מין הסתם. מחפשת את האקדח שירה במהלך החלום.