הפרעות אכילה-אישפוז במח' פסיכיאטרית או לא?

הייתי רוצה לשמוע דעות ממטפלים ומרופאים בנושא האישפוז לנערות עם הפרעות אכילה. האם לדעתכם הטפול במחלקה הפסיכיאטרית יכול להשפיע על התנהגות, תפיסת ה'אני',הערכה עצמית וכו'- בצורה טובה יותר מאשר טיפול בקהילה ? ובאיזה אופן. הייתי שמחה גם לקבל כתובות אינטרנט העוסקות בנושא או הפניה לחומר כתוב. תודה.

אני לא שום רופא זה בטוח, אבל אני אושפזתי ארבעה חודשים במחלקה בגלל הפרעות אכילה בעיקר. זה יכול להציל חיים. ממש כך, לדעתי בכל אופן.

ענת שלום רב, מעניין מדוע את שואלת את שאלותייך. האם את מתלבטת לגבי טיפול לעצמך או לקרובת משפחה, או אולי את עושה עבודה בנושא? בכל אופן, יש דעות מגוונות בנושא. להערכתי האישפוז צריך קודם כל להיות תלוי במצב הפיזי של הנערה ובמצב הנפשי. ככל שמצבים אלו חריפים יותר, הבחורה תתקשה לתפקד בבית, ולכן האישפוז יהפוך להכרחי. במידה והנערה יכולה להסתדר בבית, ויש מערכת משפחתית תומכת המסוגלת לסייע בזמן אמת (חוץ מטיפול אינטנסיבי מקצועי כמובן), הייתי ממליצה לנסות להישאר קודם בבית. אשמח אם תפרטי יותר בנוגע לשאלותייך ומקורן. בברכה, טלי פרידמן

טלי,מה דעתך...? אל תתפלאי על השאלה.לא התכוונתי עכשיו.אני מודעת לכך שאני לא יכולה .אני שואלת סתם מתוך סקרנות.

ברצוני להגיב ולחוות את דעתי בנושא הדילמה האם יש לאשפז אדם בעל הפרעת אכילה במחלקה פסיכיאטרית או לא: לפני כחודש אובחנתי כ"מופרעת אכילה", במשך מספר ימים לאחר מכן אני התנגדתי לאכול בתוקף, גם הצהרותיהם של הרופאים לגבי מצבי הירוד לא שיכנעו אותי ושינו את דעתי. לאחר שיחה קצרה עם פסיכיאטרית נכתבה המלצה לגבי מצבי שלפיה מקומי הינו במחלקה פסיכיאטרית. כששמעתי זאת, עלתה במוחי העובדה שבמחלקה סגורה/פסיכיאטרית נמצאים אנשים בעלי קושי לשלוט במצב, לשלוט במעשיהם, במחשבותיהם ובעצם הם נותרים ללא שליטה על חייהם. החלטתי שאם הגעתי למצב זה עקב שליטת יתר בתחושת הרעב שלי, שעם הזמן למדתי לאהוב אותה ואף התמכרתי אליה, באותה מידה אני צריכה לעשות משהו עם כל השליטה הזאת ולנווט אותה לכיוון אחר . כעת, אני מאושפזת ביחידה להפרעות אכילה בביה"ח שניידר, אני מאושפזת במסגרת אישפוז יומי, אני מקבלת שם את כל התמיכה והחיזוקים שאני זקוקה להם, אם זה מהמשפחה, הצוות הרפואי , והאנשים שלצידי ונמצאים במצב דומה לשלי. היתרונות באישפוז יומי הינם ברורים ומשמעותיים ביותר לגבי החולה.להבדיל מאישפוז סגור, שבו החולה נמצא בבה"ח במשך כל היום, והוא אינו נפגש עם איש, באישפוז היומי הורי נמצאים איתי כל הזמן ואני רשאית ללכת הביתה אחרי השעה שש.בנוסף לכך, באישםוז יומי החולה מודע לכל בעיותיו ויש באפשרותו להיות פתוח לחלוטין ולהביע את דעותיו לגבי תנאי האישפוזואף לשנותם. יש לציין שהכל מתנהל עם שיתוף פעולה מלא עם החולה, כאשר במחלקה הסגורה, לעיתים נאלצים להשתמש בכפייה כלפי החולה. גם עכשיו, כאשר אני כבר חלק מהמסגרת, יש לי קשיים שמלווים בפחדים, חרדות, חששות שקשה מאוד להתמודד איתם, אין זה קל לקום כל בוקר עם מחשבה שיש לך עוד יום לעבור, להתמודד- וזהו הקושי. ההתמודדות היא החלק הקשה ביותר, כשאתה לא מתמודד, אתה לא מבין את עומק הכאב בהשלמה עם מצבך ועם העובדה שעכשיו אין טעם להסתכל אחורה ולנסות לחזור למה שהיה, לשגרה שהיית רגיל אליה, אתה מרגיש שנלקח ממך משהו יקר, חשוב, חיוני, משהו שהחזיק אותך בעל משמעות עד שהוא נלקח, כשבעצם זה הרס אותך, זה שלט בך ובחייך ,אבל אתה עדיין לא מוכן לקבל את העובדה שעכשיו יש להיפרד ממה שהביא אותך למצב שאתה נמצא בוא כעת. השאלה היא עד כמה אתה מוכן להתמודד? והאם אתה רוצה שישלטו בך (מחלרה פסיכיאטרית/סגורה) ? או לעשות את כל המאמצים, להילחם ולהשתדל לנסות כל הזמן לשלוט במצב? תודה. M.