למה?

למה אני כל כך פחדנית? למה אין לי אומץ לעזוב את העולם הזה? נמאס לי להכריח את עצמי ללכת לעבודה כל יום,נמאס לי להכריח את עצמי לנקות את הבית, נמאס לי להתמודד, גם עם הדברים הפשוטים והסטנדרטיים, נמאס לי מעצמי, ונמאס לי מכולם ומהכל. אז למה לעזאזאל אני לא מסוגלת לעשות לזה סוף? לא מסוגלת למצוא טעם בשום דבר, אין לי שום סיבה להמשיך כך כל יום, אין שום דבר שיכול לגרום לי לחשוב אחרת, שיכול להצית בי איזה רצון,חשק,טעם. ואני עדיין ממשיכה לתפוס את החבל שמחזיק אותי קצת מתפקדת, שורדת, לא משחררת אותו למרות הרצון הכל כך חזק שבי לשחרר, ליפול, לא לשרוד יותר. והגרוע מכל הוא שבטח אף פעם לא יהיה לי הכוח והאומץ לעשות זאת. איך אפשר להמשיך כך????

פחדנית יקרה, לפעמים, הנסיון הנואש "לתפוס את החבל שמחזיק אותי קצת מתפקדת, שורדת..." הוא עדות לעוד כמה טיפות של תקווה שנותרו בכוס... הלוואי שמישהו היה שומע ורואה את הטיפות האלה, ועוזר לך להפוך אותן למעיין שופע יותר של כוחות. האם את יכולה לדמיין מישהו/י כזה? האם את יכולה ליצור לעצמך מרחב מיטיב כזה בטיפול פסיכולוגי? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

בעצם למה לא לוותר? כשרע כ"כ, כשאדם מרגיש פחדן מול רגשות כאלה, למה להלחם? בלי בולשיט "החיים היפים" - למה הדחיפה הזו להמשיך הלאה?

אורנה, הזכרת לי קצת את המטפלת שלי. גם היא מנסה להוכיח לי שבכל זאת יש בי עוד קצת תקווה,שיש בי עוד ניצוץ. הטיפות שנותרו בכוס הן טיפות של פחדנות ולא של תקווה. אז כפי שהבנת,אני בטיפול, כבר שנה וחצי. המטפלת שלי מאוד משתדלת,מאוד תומכת. הגעתי לטפול בלי רצון, רק כי הייתי חייבת להחזיק את החבל כדי לא להעמיס אותי על המשפחה מבחינת נטל כלכלי. (גם בלעדי מספיק קשה). הרצון היחיד שלי בטיפול היה להצליח לחזור לעבודה ולתפקד ברמה מינימלית. אז אני מגיעה לעבודה, אבל קשה לי להגיע וקשה לי שם,וקשה לי בערב אחרי העבודה. ואפילו היום, שזה יום חופשי, ואני צריכה לקנות כמה דברים בסיסיים, אין לי חשק לצאת מהבית, אני רוצה קצת להסתובב, אבל אין לי חשק, משהו בפנים דוחף אותי להישאר בבית, אולי לחזור למיטה.