הפכתי מאשת חיל לכשלון. לאפס.

התגייסתי לטופ שבטופ, הייתי חולה, עזבתי את הקורס, הכל התגלגל על הצד הגרוע ביותר, נכנסתי לקורס, כבר מיואשת אחרי 8 חודשי יאוש במערכת שסיווגה אותי כלא בסדר על אף שנתוני האיכות שלי גבוהים ביותר ועד היום כל מה שנגעתי בו הפך זהב, הקורס היה לא איכותי בעליל, כבר ביום הראשון החלטתי שזה לא "לרמה שלי" ועזבתי. טעות מסתבר, כי המקום הנכוחי שהיה לי היה נורא, היה ברמה נמוכה כל כך, עזבתי את הצבא. אני מרגישה כל כך כשלון, אני כבר חודשים יושבת בבית מבוקר עד ליל, רציתי לעשות שירות לאומי, אבל המועד של תחילת השירות עבר וכעת נותרו רק תפקידים מאוד מצומצמים ואחרי שנה כשלונית אני מתקש ללכת על עוד משהו שאחוש בו כשלון- אני כבר מעדיפה לעצום עיניים עד שכולם שיתחררו ולשכוח שעזבתי את הצבא. למחוק פרק זה בחיי. אני לא מצליחה להמשיך הלאה. מאדם תזזיתי שחשוב לו 23 שעות ביממה להיות על הרגליים ולעשות דברים מועילים הפכתי ליצור רככיתי שנתקף חרדה בכל פעם שהוא ניגש לעשות משהו. אני גם כל כך לבד ... אני סביבי תמיכה חברתית של החברים מהצבא וכד'.. ואני כל כך מתביישת בעצמי, די לי... איפה הייתי ואיפה אני היום?? זה פשוט כז כתם גדול, אני לא מצליחה לסלוח לעצמי, וגם אבא שלי לא מצליח לסלוח לי, הוא תמך בעזיבה שלי את הצבא אבל הוא מניח שזה כי אני ילדה חולה עם בעיה רצינית והוא כבר לא מעריך אותי מרעיף עליי אהבה כמו פעם או מדבר אליי בגובה העניים... שבתי להיות ילדה קטנה שלא מבינה כלום אני כל כך לא מעריכה אנשים שעוזבים את הצבא! המערכת הזו יכולה להיות כל כך מדהימה! זה המסלול חיים בו רציתי להלך! רציתי להיות מפקדת!! איך הכל השתבש??? איך?? אני באמת כזה כשלון פתאו... אני לא מצליחה להרים את עצמי מה לעשות?? לפעמים, פשוט בא לי לסיים את הכל, אני כבר לא רואה את העתיד הוורוד שראיתי לי פעם

ערב טוב, הגיוס לצבא הוא אחד מציוני הדרך החשובים בחייו של כל ישראלי צעיר. מתבגרים רבים תולים בו תקוות, וחולמים על תפקיד משמעותי שימלא אותם סיפוק וגאווה. בפועל, המציאות אפורה בהרבה, וברוב המקרים מדובר בתפקידים שלמרות חיוניותם לצה"ל אין בהם הרבה זוהר או ברק. אני מבינה שהמסלול הצבאי שלך הוסת בשל מחלה זמנית, ולאחריה כלום כבר לא היה כבראשונה. לתחושתי, עשית (ועדיין את עושה) מעין אידיאליזציה לצבא, ואת משוכנעת שיכולת לפתח קריירה צבאית מזהירה. יתכן שהיה מסר כזה גם בבית, וציפייה לא ריאלית להישגים מרשימים במיוחד. מנקודת פתיחה כזו, כמעט כל תפקיד נתפס כנחות מרמתך, והאכזבה היא בלתי נמנעת. עם כל הכבוד לצה"ל (ויש כבוד!), יש עוד מסלולים רבים בהם אפשר להתפתח ולצמוח, להשיג הישגים ולחוש גאווה וסיפוק. התחושה כאילו הכל נחרב והכל אבוד מייצגת - שוב - את אותה תפיסה לא ריאלית ביחס לעצמך וביחס לחייך. להרגשתי, התנודות הקיצוניות בין תחושת "כל יכולה" לתחושת האפסות והכשל מייצגות עמדה יסודית יותר ומאד לא סלחנית ביחס לעצמך. המחלה בה לקית בוודאי שאינה תורמת לתחושת כשירות ויכולת. לפיכך, אני ממליצה לך מאד לנצל את הזמן שהתפנה לך, ולהשקיע אותו בעצמך, בהבנת הדינמיקה העמוקה המניעה אותך, בבדיקת המערך המשפחתי שלך ומידת השפעתו על תחושת הערך שלך, ובעיקר בזיהוי הצרכים והרצונות האמיתיים שלך. את כל אלה כדאי מאד לעשות במסגרת המרחב המוגן של טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. בהצלחה והרבה בריאות ליאת