בלי מילים

אורנה, אני נמצאת בטיפול כשנה וחצי. יש לי כימיה נהדרת עם המטפלת. הבעיה שלי היא שברגעים קשים אני מחכה לפגישה ומדברת על התחושות. אך בימים טובים יותר אני מגיעה לטיפול ושותקת. אין לי מילים. אין לי מה להגיד. דברתי עם המטפלת על הפסקה קצרה, דילוג על פגישה או יותר אך היא התעקשה שחוסר המילים שלי נובע מתחושת חוסר הטעם ועוד כמה תחושות שקשורות לדיכאון. הפגישות האלה ממש מעצבנות אותי. אני יושבת שותקת בוהה בחדר, המטפלת אומרת משהו ואני מאלצת את עצמי להגיב, בכלל כל הפגישה הזו מאולצת מבחינתי. במהלך השנה וחצי הפסקתי את הטיפול שלוש פעמים וחזרתי כאשר התחושות הקשות חזרו. מהפגישה האחרונה,אני כל הזמן חושבת ומתעצבנת על איך שתראה הפגישה הבאה. איך אני אמורה להעביר את הפגישות האלה? שוב להגיע ולשתוק ולהתעצבן ? כבר חשבתי לבטל את הפגישה הבאה בתירוץ מסויים, אבל ברור לי שבפגישה שלאחר מכן יפתח דיון ואני לא רוצה לדון. בשבועיים האחרונים אני מרגישה יותר טוב.אז למה לא להפסיק את הטיפול כשמרגישים יותר טוב? וכשארגיש לא טוב אז אחזור לטיפול. מטרת הטיפול מבחינתי היתה להרגיש סביר ולחזור לתיפקוד בלבד, אפשר להגיד שהמטרה הושגה. למרות שיש לי נפילות אבל זה לא בעוצמה של לפני שנה וחצי. מה דעתך?

שלום טל, אני נוטה להסכים עם המטפלת שלך שהפגישות הקשות בהן את שותקת הן לחלוטין חלק מהטיפול. אני מציעה "לבלות" את הזמן הזה בהתבוננות משותפת בתחושת 'אין הטעם' שאת מרגישה, וכמו שכתבתי מוקדם יותר היום - לשים מילים במקום בו היו התנהגויות (התנהגויות כמו שתיקה, כמו ביטול, כמו סיום טיפול שלוש פעמים). מבחינת השגת מטרות הטיפול, קשה לי להביע דעה בנושא. למה שלא "תשתמשי" בה גם כדי לחשוב על זה? לילה טוב, אורנה