בגידה?

היי אורנה, ברצוני לשאול האם כתיבה בפורום יכולה להיתפס אצל המטפל כסוג של בגידה ? האם הוא עלול להיפגע מכך ?

בוגדת יקרה, את מעלה שאלה מעניינת מאוד, והייתי שמחה לקרוא על תחושות המשתתפים בפורום שיש להם גם מטפלים משלהם (זה אולי המקום לשאול בסוגריים - איפה אתן, משתתפות קבועות יקרות שלנו?). כתשובה, אני רוצה לכתוב לך משהו כללי ומשהו אישי. הכללי הוא שאם עולות אצל המטופל תחושות של בגידה במטפל, או תחושה שהמטפל נפגע מפיזור "תשומת הלב", אלה נושאים חשובים הנוגעים ביסוד הקשר הטיפולי, ומאוד כדאי לעבוד עליהם בתוך הטיפול. לכשעצמי, קשה לי לדמיין מצב בו ארגיש פגועה ממטופל שכותב בפורום. אין ספק שהפורום עונה על צרכים רגשיים מסויימים, אך עם כל הכבוד (ויש כבוד...), מדובר בחוויה רגשית מוגבלת ומצומצמת באופן ניכר בהשוואה לקשר טיפולי (ויעידו על כך ההמלצות החוזרות והנשנות שלי לא להסתפק בפורום וליצור קשר טיפולי אישי). אשמח שנמשיך לדון בכך, אורנה

אורנה יקרה, נראה לי שהשאלה (בשבילי לפחות) היא האם מטפל ירגיש נבגד אם המטופל כותב *עליו* בפורום או מתייעץ לגבי הטיפול, ולוא דווקא על המטופל עצמו. בטיפול הקודם כתבתי המון על המטפלת ועל הטיפול והרגשתי קצת בוגדת... ברור, לא? אבל סתם לכתוב על דברים שאני עוברת ללא קשר לטיפול, ממש לא נראה לי בגידה... שיהיה סוף שבוע נפלא תמר

שלום לכולם ולאורנה, אני מטופלת שמבקרת כאן ובפורומים השכנים. לפעמים בוחרת לי הודעות מעט לפתוח. לעיין. הודעה שכותרתה "בגידה" משכה וסקרנה ודברה אל עולמי. והנה, פעם בכמה חודשים מחליטה גם לרשום מילים ספורות. על-פי רוב ובמיוחד לאחרונה, איני כותבת כאן או בפורום אחר. נהגתי לעשות זאת לפני תקופת מה, לפרק זמן לא ארוך במיוחד ובאופן די אינטנסיבי. ראשית, אורנה, אהבתי מאד לקרוא את דברייך. כשכתבתי בעבר וירטואלית, לא כתבתי על הדמות המטפלת עצמה (ככל הזכור לי) אבל כן הבאתי נושאים שנבעו משם. חשפתי והבאתי לפורומים את מה שהסתרתי ולא הבאתי או התמודדתי אתו בחדר הטיפולי. תחושת הבגידה הייתה גדולה וחזקה. זהו, כמובן, נושא שחשיבותו קרדינלית למהלך הטיפולי, ואכן, ברבות הימים דובר עליו רבות ועוד ידובר ועוד ועוד. זה התחיל בבושה ואשמה גדולות שהתמעטו עם הזמן. בדיעבד, כנראה שהכתיבה המאד אינטנסיבית בפורומים כתחליף או כמקום לברוח מהטיפול אליו לא הייטבה עימי אישית. היא עוררה חרדות רבות, גם היה כאן סוג של התמכרות ועוד כהנה וכהנה. לא אפרט כעת. במי שניסה לטפל, על כל פנים, נראה שלא פגעה כלל וכלל. אם נגרם נזק - הוא נגרם לי. לכן, טוב, לדעתי, שנושא מעין זה יובא לטיפול ורצוי לא להתמהמה איתו (אם רק יכולים). רציתי גם לציין שלעתים אני קוראת הודעות ומביאה את הרגשות הקשים שהתעוררו אצלי בעקבות הקריאה לפגישות. התגובות שלי לא נראות על גבי הפורומים, אלא מובאות אך ורק לשם או נרשמות ככה סתם על גבי מחשב. הודעות מכאן, למשל, יכולות לשמש כחומר טיפולי טוב מבלי שאהיה באמת מעורבת. זה גם משאיר אותי פגיעה פחות. דבר נוסף לסיום, יש לי תחושה שמי שמנסה לחפש בפורום וירטואלי תחליף לחוויה האישית העמוקה, שניתן להשיג רק בקשר טיפולי של פנים מול פנים - ימצא עצמו בעל תיאבון רב שהולך ומתגבר ומתגבר ולעולם לא מסופק. וכאשר לא יידע גבול, יתעוררו קנאתם וכעסם של הסובבים. זו תופעה, כך נדמה לי מעיונים במהלכן של השנים, שחוזרת על עצמה. חוזרת ומשתחזרת. מטופלת ותיקה

שלום למשתתפי הפורום. (אורנה, הנה אני...) בעבר, הייתי משתתפת פעילה יותר בפורום. כשהרגיש לי נכון, נעזרתי. לאחרונה אני בעיקר עוקבת אחרי הדברים הנכתבים. פחות זקוקה להשתתפות הפעילה. מעולם לא הרגשתי "בוגדת". גם משום שהפורום כל כך שונה בעיני מטיפול "אמיתי", וגם בזכות הפתיוחת שלי מול המטפל. שיתפתי אותו כשהרגשתי צורך, בדברים שעלו פה, בין אם היו קשורים אלי ישירות ובין אם לא. מעולם לא חשתי בתגובותיו, שהוא מרגיש "נבגד". תמיד ידע להשתמש בחומרים שהבאתי ולרתום אותם לתהליך הטיפולי. שבת שלום הדר

היי כולם, נחמד העץ שהתפתח לו כאן. הרבה זמן לא היה עץ כזה... זה מה שאהבתי בפורום פעם. ואני יודעת שלכאורה זה לא קשור, אבל זה מאוד קשור. היום אני כותבת פחות כי פנייה ישירה לפסיכולוגים נתפסת בעיני יותר כבגידה מאשר השתתפות בקבוצת התמיכה שהייתה פה פעם. שבת שלום. נורית

וואוו מה נהיה כאן...בסך הכל רציתי לדעת שהמטפלת לא נפגעת מהכתיבה בפורום

שלום לכולם, שלום אורנה, מצטרפת באיחור לדיון, עקב נבצרות זמנית, בסוף השבוע. תחילת ההשתתפות שלי בפורום, היתה סמוכה לתחילת הטיפול שלי. הכל היה לי חדש, גם היחסים עם המטפלת שלי. כשהפורום הפך עבורי למקום חשוב ותומך, הרגשתי לא טוב, עם זה שאני לא מדברת על זה בטיפול שלי. אני לא חושבת שהמילה 'בגידה', מתאימה למה שהרגשתי, אבל כן הרגשתי, שאני מפספסת משהו, בזה שאני מסתירה את העובדה שאני משתתפת בפורום. שאני נעזרת ונתמכת בו. אי הנוחות גברה, כשהודיתי, ביני לבין עצמי, שמאוד לא הייתי רוצה, שהמטפלת שלי, תקרא אותי בפורום. היו דברים רבים, שרשמתי כאן, בעיקר על היחסים ביני לבינה, שלא הייתי מסוגלת לשתף אותה בהם. התחושה הלא נוחה, *לא* נבעה מעצם זה שאני מתייעצת, עם מישהו מלבדה, על ענייני הטיפול, אלא מהתחושה שלי שבהסתרה הזו, יש משהו לא נכון. עם חלוף הזמן, סיפרתי לה, על ההשתתפות שלי בפורום, גם אם לא בפרטי פרטים. את היכולת שלי, לפתוח את התקשורת שלי איתה, על הנושא הזה, ועל נושאים רבים אחרים,רכשתי לא מעט *כאן*, בתשובות שקיבלתי ממנהלי הפורום, וממשתתפיו. מוסיפה עוד מילה, על ההיעדרות היחסית *שלי*, מהפורום. כמו הדר, גם אני מרגישה, פחות צורך, לכתוב כאן לעיתים תכופות. כרגע אני בעיקר קוראת. את כולם, כל הזמן. כמו נורית, גם אני מתגעגעת לימים העליזים, בהם הרגשתי, שבמקרה הצורך, אוכל למצוא במקום הזה, תמיכה אמיתית. הפורום הזה, עדיין חשוב לי מאוד. שבוע טוב, יעלה

שאלת היחסים שבין הטיפול לאינטרנט (ואני בכוונה לא קוראת לזה "שאלת הבגידה") היא שאלה מעניינת שאני חושבת שאין לה תשובה אחת וחד משמעית. התשובה לשאלה הזו תלוייה מאוד במטופל, במטפל וכמובן בקשר בינהם. אני יכולה להגיד על עצמי, שכמי שמכירה את שני העולמות, עולם הטיפול פנים אל פנים ועולם התמיכה ברשת- מעולם לא הרגשתי מאויימת מזה שמישהו שנמצא איתי בקשר טיפולי פנים אל פנים מקיים קשרים "טיפוליים" ברשת. להפך, אני חושבת כשהמטפל לא מאויים זה יכול להיות אפילו כלי טיפולי מצויין (העברתי על זה הרצאה ממש לא מזמן :-)). שמעתי כבר על לא מעט מטפלים שמפחדים מהרשת. לפעמים הפחד הוא טכנולוגי ונובע מחוסר הכרה של המדיום ולפעמים הוא מהותי יותר ומתעסק בשאלת "הבגידה" ואולי גם האגו (אגו זו לא מילה גסה, נכון?). המשלוש שבין המטפל, המטופל והפורום (או איש הטיפול בפורום) הוא לא פשוט וחשוב שיהיה מדובר בצורה זו או אחרת בטיפול, אחרת זה גם יכול להיות הרסני. אפשר להחליט שמשאירים למטופל מקום להיות בו בלי לשתף את המטפל, אבל עצם ההחלטה צריכה להיות מדוברת. בפורומי תמיכה ברשת מתרחשות העברות עוצמתיות מאוד וכשהפונה לפורום הוא מטופל בעצמו אז יש להעברה הזו משמעות נוספת (שלדעתי קשורה באופן ישיר למרחב הטיפולי הרגיל) כי אז אורנה היא לא רק אורנה, היא פסיכולוגית, היא כמו הפסיכולוגית שאני פוגשת פנים אל פנים - היא מקבלת אותי ככה או אחרת- שזה דומה או שונה מאיך שהפסיכולוגית שלי מתייחסת אלי. יש מטופלים שבוחרים להשתמש ברשת כדרך לפצל את הטרנפרנס או כדרך להחזיק במקומות שונים חלקים שונים מהזהות ומהקיום שלהם (זה נשמע דרמטי, אבל זה די פשוט). כבר ראיתי אנשים שבטיפול הציגו חלקים מסויימים ודיברו על נושאים מסויימים ובפורום התעסקו בנושאים אחרים. למה הנושאים האלה לא הגיעו לטיפול? זו שאלה שכדאי לדבר עליה. אם היא תדובר- סביר להניח שהיא תקדם את הטיפול, אבל אם לא- אז יש סיכוי שהיא גם תחבל בו (לא בהכרח, אבל קיים סיכוי). באופן אישי, אני יכולה לספר על עצמי (ומקווה שלא אשאר כאן חשופה מיידי) שהגעתי לטיפול אחרי הרבה זמן שגלשתי ברשת ובפורומים כאלה ואחרים שלמדתי בהם את השפה הרגשית והטיפולית (אחרת אני לא חושבת שהייתי מגיעה אי פעם לטיפול). כשהתחלתי את הטיפול הייתי מאוד מאוד סגורה, הפסיכולוגית שלי (שלא היתה מומחית גדולה באינטרנט) ידעה שהגעתי מהרשת ומאוד עודדה אותי לכתוב בפורומים, לשתף כמה שיותר ולשמוע כמה שיותר קולות (למרות שהיא לא ידעה מה זה פורום בכלל). אני חושבת שהיא, כשאשת מקצוע, היתה במקום כזה שלא הרגיש מאויים וחשבה שמה שהכי נכון בשבילי זה שאלמד לשתף ולהתחבר- ולא משנה באיזו דרך. אני חייבת להודות שזה לא היה לי קל ושככל שנקשרתי יותר לטיפול- פחות ופחות כתבתי באינטרנט. הרגשתי שאת מה שאני כותבת ברשת אני לא צריכה להגיד יותר וידעתי שזה יכול להרוס לי.לא רציתי להכניס אנשים לטיפול שלי. רציתי לשמור עליו ולהשאיר אותו שלי, נקי, עד כמה שאפשר. בגלל שמאוד נוח לי ברשת זה יכל בקלות להחליף את הקשר איתה (שגם ככה לא היה פשוט בשבילי ולקח לי הרבה זמן ללמוד להיעזר בו). היא נתנה לי את המייל שלה ואני כתבתי לה בין הפגישות את מה שלא הצלחתי להגיד בתוכן (גם השימוש במייל בטיפול הוא נושא מרתק ששווה לחשוב עליו, הוא יכול להיות חומר נפץ, אבל בטיפול שלי הוא נכס אמיתי ששתינו עושות בו שימוש מועיל ומקדם). בהתחלה הרשת תפסה מרום חשוב בחיים שלי ולכן דיברנו עליה הרבה בטיפול. היום אני יודעת שדיברתי דרכה. דרך מה שקרה לי באינטרנט סיפרתי לה על עצמי את מה שלא יכלתי לספר ישירות. אז, לא כל כך הבנתי את זה... אני זוכרת שיום אחד, בערך שנה אחרי שהתחלתי את הטיפול, סיפרתי לה בהתרגשות שיש יום עיון על הרשת שבו השתתפו הרבה אנשים שאני מכירה ושהזמינו אותי לשם ושאני מתרגשת כי אפגוש שם אנשים שאת רובם לא פגשתי פנים אל פנים. כמה ימים אחרי שדיברנו על זה היא צלצלה אלי ושאלה אם זה יהיה בסדר שהיא תבוא ליום עיון הזה (באיזה תרוץ משונה שהמכון שבו היא עובדת חושב לפתוח יום אחד פורום באינטרנט). אמרתי לה שזה בסדר לי, וככה קרה ששתינו הגענו לשם ביום הזה, היא ראתה את כל האנשים שדיברתי עליהם ואיתם, על הבמה ומתחתיה ובעיקר ראתה אותי בתוך האינטראקציה המוזרה הזו. אחרי תקופה מסויימת היא סיפרה לי שהיא באה לשם כדי ללמוד קצת על העולם שלי. מאז עברו הרבה הרבה מים בנהר, הקשר שלנו הלך והתחזק והיום מספיק בטוח לי שם (וגם לה אני חושבת) שאני יכולה לדבר כאן על הקשר ואני יודעת מה חשוב להגיד לה, איך ומתי. היא שמחה כשאני כותבת בפורומים. היא יודעת שאני כותבת עליה, אבל גם יודעת שכשיש לי משהו חשוב להגיד אני מראה לה או אומרת לה- אנחנו סומכות אחת על השנייה. אוח, אני יכולה לכתוב על זה מגילות, גם תיאורתיות וגם של סיפורים אישיים, אבל כדאי שאני אעצור, אולי פעם אכתוב על זה ספר ;-) (סתאאאם).

הי רשת, זה היה מאוד מעניין ומלמד (כשקראתי חשבתי שאת לא רק שאת סטודנטית נהדרת, את גם מרצה מצויינת...). היה לי חשוב לקרוא זאת, משום שבעבר תהיתי איזה מקום מקבל הקשר הווירטואלי ביננו (במיוחד ברגעיו היפים) בתוך הטיפול שלך. שמחתי לקרוא שלא פיצלת את הטרנספרנס, ושיכולת להשתמש בפורום בתוך הטיפול בצורה מיטיבה ומגדלת. היה נחמד לקרוא שדרכך גם המטפלת שלך נחשפה לעולם הווירטואלי... לילה טוב, אורנה