אפס.

היי אני יודעת שזה לא הפורום המתאים, אבל פשוט מניסיון התשובות בפורום השכן לא ממש מספקות (אני לא מעוניינת בהפניה, אני מעוניינת בעצה), הבעיה היא כזאת: כשהשתחררתי, ישר התחלתי ללמוד, לא לקחתי חופש, לא כלום. למדתי שנתיים ובשנה שעברה תקף אותי דיכאון מר שבעקבותיו הפסקתי להגיע ללימודים. לא סיימתי את השנה. השנה החלטתי לצבור כוחות, ולא ללכת ללימודים אלא למצוא עבודה. אבל הפנטזיות נשארו פנטזיות, אני לא מוצאת עבודה, אני שולחת עשרות קורות חיים ביום, אף אחד לא חוזר. לצערי לא למדתי לתואר, כי אין לי בגרות מלאה או פסיכומטרי. אני סובלת מלקויות למידה ודיכאונות חוזרים ונשנים, מה שעוצר בעדי למשל, ללמוד בצורה נורמלית כביכול, או לתפקד כמו שצריך. עכשיו אני לא לומדת ולא עובדת, אני מצטערת שלא בחרתי להמשיך ללמוד, אבל בלאו הכי היו אומרים לי שעלי להתחיל מחדש (כי במהלך כל השנתיים האלה החלפתי שתי מחלקות והתחלתי בכל פעם מחדש). מאחר ואת השנה שעברה לא סיימתי, אז אני כנראה אאלץ להתחיל שוב שנה א. אין לי אנרגיות נפשיות לזה, חשבתי ש"עשיתי בשכל" שלא המשכתי. חשבתי שאני אמצא עבודה ולפחות אתעל את השנה הזו מבחינה כלכלית, אבל כלום. עכשיו כל החברים שלי התחילו ללמוד ואני מדוכאת, איך שהם נהנים בלימודים ומשכילים ואני נשארת מאחור. הבעיה היא שגם העובדה שלא יהיה לי תואר מרתיעה אותי, אני אלמד ואשקיע בלימודים שהם כמו כל לימודים אחרים, מבחינת מערכת השעות והתוכן במשך ארבע שנים, אבל אני אסיים רק עם תעודה. מה אני אעשה איתה בעתיד? אני מסתכלת על העתיד שלי ואני לא רואה כלום. אני בת 25, עם ניסיון רק בתחומים ספציפיים שאין להם ביקוש. אני לא יכולה אפילו למלצר כי אין לי ניסיון. ואני שואלת את עצמי, אני אמלצר ומה אז? איזה עתיד זה? מה אני אעשה בחיים? אני מדוכאת מהעובדה שאני לא יכולה לעשות תואר, אני לא יכולה ללמוד לבד לבגרויות, וניסיתי לעשות קורסים אבל גם במהלכם נתקפתי בדיכאון והפסקתי ללמוד גם שם. לחינם זרקתי כסף, על כל הלימודים האלה שלא יצא מהם כלום. אני מרגישה כאילו אין למה לחיות, כי המחר הוא כמו היום, הוא לא שונה, אין לימודים ואין עבודה. למה אני לא יכולה להיות כמו כל בנאדם, לעשות תואר כמו כולם, להרגיש פעם אחת "נורמלית" ולא שונה? כל החברים שלי לומדים, חלקם כבר לתואר שני, ורק אני, עם לימודים של שנתיים וגם זה בקושי, בלי דף ציונים, עם בקושי ניסיון במשהו ממשי, מה יהיה איתי? אני לא יכולה להחליף מחלקות שוב, הבעיה היא שאני לא מתאימה לתחומים ריאליים, עשיתי פעם מבחני תעסוקה ולא חידשו לי בכלום. אני מתאימה רק לתחומים יצירתיים שאין בהם עבודה. אני לא יכולה ללמד, אין לי את הכישורים לזה. אז האם רק כי אני אדם אמנותי אני צריכה לסבול? אני מרגישה כמו אפס, לוזרית שלא מצליחה בכלום, אפילו בתחום האמנותי כבר לא בא לי לעשות כלום, כי אני יודעת שיש לי יותר הוצאות מאשר הכנסות. אני מנסה כל כך חזק אבל זה כאילו שהכל זה לחינם.

דנה יקרה, הכאב והיאוש עולים מכל מילה שכתבת, ומעוררים אהדה והזדהות. נשמע שאת נמצאת במצב ביניים מבלבל, לא ברור מהו הכיוון הנכון, וזה באמת מפחיד ומדכדך. כשקראתי את דברייך חשבתי שאת נמצאת במעגל מאוד מתסכל: את אוספת כוחות, מתחילה משהו חדש, מתאמצת, נתקלת בקשיים, מתייאשת, מרגישה את עצמך עלובה ולא מוצלחת, ואז הכוחות מתמעטים לקראת הפעם הבאה. לכן, כאשר "בפעם הבאה" את מצליחה לאסוף את הכוחות שנותרו, מתגייסת מחדש למשימה ושוב נופלת, גלי הביקורת העצמית גואים לשיאים חדשים, ו"לפעם הבאה" כבר לא נותר כוח... זה עצוב, אך יש פה גם נקודה אופטימית למחשבה: אולי כדאי למצוא את הדרך לתת לעצמך הכרה והערכה גם על המאמץ וההתכוונות, ולא רק על התוצאה הסופית? בעיניי, עצם ההתעקשות לנסות שוב ראוייה להרבה מאוד הערכה (הרבה יותר ממי שהכל הולך לו בקלות...), וההערכה הזו לא תלוייה בשאלה האם הצלחת להגיע אל התואר הנכסף. אני מאמינה שהתנהלות כזו תאפשר לך לשמור על כוחותייך, ולהגיע "לפעם הבאה" במאזן כוחות טוב יותר. וזה חשוב, משום שאולי ב"פעם הבאה" לא תהיי חייבת להתמודד עם אותו מעגל אכזרי... אז מה את אומרת, תנסי להיות קצת יותר "טובה" עם עצמך? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

היי אורנה, תודה על ההתייחסות. הבעיה היא שהבעיה... היא בעצם הרבה יותר עמוקה ממה שכתבתי. פשוט ניסיתי לתמצת. העניין הוא שאני מנסה באמת חזק, גם לעבוד על עצמי, וגם על העבודות שלי, וגם על התעסוקה שלי. אבל זה לא תמיד מצליח. כי בתחום שלי כל הזמן חייבים להשתפר, לפתח סגנון מסוים, קו שאין לאחר ובו זמנית גם לנסות "למצוא את מקומך בעולם". ואז כל זה מתנגש עם הלימודים. שגם בהם צריך להשקיע הרבה אנרגיות נפשיות. זה מתסכל שניסיתי ובכל פעם הכל ירד לטימיון. גם הרגשתי רע עם עצמי שההורים שלי עזרו לי עם הכסף ללימודים וכביכול הם זרקו את הכסף לחינם. זה כן מוריד מהערך העצמי, כי אני יודעת שבמקום מסוים הם מרגישים שהם "צדקו", שגם אחרי שניסיתי לשכנע אותם שהפעם זה ישתנה, זה לא השתנה. אז אולי במקום מסוים קצת איכזבתי אותם. למרות שאף פעם לא באמת נתתי לזה להשפיע עלי, על העניין של "לאכזב או לא לאכזב את ההורים". אבל זה משפיע, כי בסופו של דבר לי אין את היכולת הכלכלית לממן לעצמי את הלימודים לאור הבעיות האלו. וזה מייאש, כי בניתי על זה שאני אצליח אבל שוק העבודה רווי באנשים כמוני, אז איך אני אצליח? אחרי זמן מה בלימודים, שכוללים גם שיעורים מעשיים, פתאום הבנתי שאולי אני לא בשלה נפשית או ריגשית לכל זה. אולי ההתעסקות ב"להוציא את עצמך לעולם" קצת קשה. כי באמנות תמיד מכניסים מעצמך לתוכן העבודה. זה כאילו שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם החשיפה העצמית הזו. למשל, פעם הייתי צריכה להגיש עבודה ולקח לי חודשיים להביא את עצמי למצב שבו אני מסוגלת להציג אותה בפני שאר התלמידים. אבל קצת סטיתי מהנושא. אני יודעת למה אין לי אנרגיות, כי גם הקושי שלי בלימודים, שבא לידי ביטויי דרך ליקויי הלמידה שלי, העובדה שהכל קשה יותר ולא קל. נמאס לי מהמצב הזה, שאני כל הזמן על קוצים. שאני לא מסוגלת לסיים עבודות בזמן, להגיש עבודות בזמן. נמאס לי מזה שלעיתים תכופות אני מאבדת מ"מוזה", שלא בא לי ליצור כלום, שאין לי השראה. ותוך כדי כל זה אתה יודע שאתה חייב כל הזמן להתקדם ולהגיש עבודות, וגם לעבוד על עצמך. בשלב מסוים, לצד הדיכאונות האחרים, הרגשתי שאני פשוט קורסת. שיש גבול למקום שבו אני יכולה לייצר, אני לא מכונה, אני בסה"כ בנאדם... כל כך קינאתי בכל התלמידים שמסוגלים לעשות את כל זה. איך הם יכולים? איך להם זה מצליח ולי לא? מה יש בהם שאין בי? ובתוך כל זה מגיעה גם שאלת התעסוקה, העבודה, ההכנסה. אלו תחומים שכל כך קשה להתפרנס מהם. וגם כשמתפרנסים, אלו גרושים. כולם רוצים "בזול", חושבים שזה שוק, שאפשר להתמקח על עבודות כאילו היו זוג נעליים או שקית עגבניות. וסוף סוף כשמוכנים לשלם, אז גם את זה צריך להתנות, ואנשים מנסים לרמות ולא לשלם. והתחרות כל כך גדולה. ובסה"כ, יש לי קצת ניסיון בזה, אבל זה לא שזה יעזור לי להשיג עבודה "הגונה" כביכול, להיות פקידה נניח באיזה משרד. כי בקושי יש לי ניסיון בזה. זה כאילו שצריך לבחור, במה להשקיע את האנרגיות, בעצמך, שזה גם בתחום היצירתי או בעבודה שוחקת כמו מלצרות, ופה זה נופל. ואז גם החשק יוצא מכל החורים. כבר נתקלתי בכל כך הרבה קשיים, נפילות ממש חזקות, לקח לי חודשים לצאת מזה ואז הרגשתי טוב לתקופה קצרה ושוב פעם התדרדרות ונפילה כואבת. אני לא יודעת אם כל זה שווה את זה בכלל, אבל אין דבר אחר שאני מוצאת את עצמי בו. ואז מגיעה השאלה, האם אני צריכה לוותר על הרצונות שלי בשביל הפרקטיקה? אני לא אהיה עובדת טובה יותר אם אני אתעסק בתחום שאני שונאת או שלא מתחברת אליו. ואני תמיד אוכל את עצמי אם אני אבחר בדרך אחרת. אני מקנאה באנשים שהצליחו לעשות את המעבר הזה, לוותר על החלומות שלהם בשביל שיוכלו להתפרנס ולהתקיים בכבוד. אם אני אלך על עבודה שאין בה שום התקדמות, מה יהיה איתי? לאן אני כבר אתקדם? וזה מתסכל אותי שגם אין לכל זה ערך, אנשים לא מעריכים את התחום הזה, ואני גם לא אקבל מזה תואר. אני יודעת שאין ממש מה לעשות עם תואר ראשון, כי הקריטריונים מבקשים תואר שני לפחות. אבל איך אגיע לתואר שני אם אפילו תואר ראשון אני לא עושה? ובכל זאת מעריכים אותך יותר בשוק העבודה אם יש לך תואר מאשר אם אין לך כלום. אני מנסה לחשוב על עוד אופציות תעסוקה שאני יכולה להתאים אליהם, אבל בהם מבקשים תואר, ואין לי מה להציע בתחום.

הי דנה היה לי מאוד עצוב לקרוא את הדברים שכתבת. חשבתי שמי שיכולה להתנסח בצורה כזאת ולרגש היא בטח לא אפס. אני חושבת שאת מתמודדת עם קשיים רציניים שהופכים הרבה חוויות למתסכלות עבורך. אני חושבת שאת זקוקה להכוונה ועזרה, ואני תוהה אם יש מישהו בסביבתך שיכול לתמוך בך. אני מאחלת לך שתמצאי שקט ואמונה בעצמך, ותמצאי דרכים לממש את חלומותיך כי הם מאוד ראויים בעיניי. אני חושבת שאת רוצה ללמוד משהו שידבר אלייך וייתן לך משמעות, ואני מסופקת אם ניתן להשיג זאת רק דרך לימודים אקדמאיים. נראה כי את מתקשה להאמין ביכולותיך ומשום מה מקריאה בדברייך נוצר בי הרושם שיש לך כוחות ויכולת לשנות. אני מקווה שתתחזקי באמונתך בעצמך, ותסתכלי גם על הטוב שיש בך, ועל היכולת שלך לשאת התמודדויות לא פשוטות. תודה שחלקת את החוויה שלך איתי ועם אחרים בצורה כל כך כנה ומרגשת.

תודה, סיוון... גם על המחמאה. לצערי אני יודעת שהתנסחות טובה לא תעזור לי להשיג עבודה טובה, או להצליח בלימודים. זה דורש הרבה יותר מזה. זה מה שמכאיב... לפעמים אני חושבת לשלוח מיילים לכל אותם המעסיקים שלא חזרו אלי, להסביר להם איך זה לעמוד בצד השני, הצד שלי. אבל כמובן שאני לא באמת עושה את זה, זה רק בתיאוריה... לצערי אני מודדת את עצמי לפי התקדמות עצמית, לפי הצלחות. אם נכשלתי והתגברתי על המכשולים, אז אני ההפך מלהיות אפס. אבל כשמצליחים להתגבר על מכשול אחד, ואז נתקלים במכשול נוסף ובעוד עשרות מכשולים אחרים, פתאום מתחילים לחשוב למה בכלל אני נתקלת בכל המכשולים האלה? למה הכל חייב להיות כל כך קשה? הייתי תמימה, חשבתי שאני אתגבר על מכשול אחד ואז יהיה לי קל יותר, אבל זה לא ככה. זה מייאש, כי זה לא נגמר, זה מעגל. ולכן אני שואלת, מה יהיה מחר? המחר מפחיד אותי, גם כי אין בו כלום, אבל גם כי העתיד שלי לא ברור ואני לא יודעת מה טומן בחובו יום. קצת נמאס לי לדעת שאין לי מקום קבוע, אפילו הפרוייקטים האישיים שלי נתקעים כשלא יודעים איך יהיה אפשרי לממן אותם.

דנה, גם כשיש לך B.A המעסיקים לא קופצים עליך... ואני חושבת שיש עבודות רבות בתחום האמנות שניתן לשלבן עם תואר ראשון בהצלחה

היי...אני אדם אומני אבל לומד מקצוע ריאלי קשה...שבעקבותי התחלתי לסבול מדכאון והרגשה של חוסר יכולות והרגשה של עמידה במקום...הייתי לי חברה שאהבתי מאוד והיא זרקה אותי ונשארתי לבד בלי כלום בלי חברים..חברה או יחס אנושי כלשהו...בסופו של דבר שכבתי עם זונה...דבר שגרם למצב שלי להדרדר לכדורים ולדכאונות ולבכי רב...אני חושב שכלום לא שווה את זה לא לימודים ולא בטיח תלמדי מה שעושה לך טוב....אני כבר מת כלום לא יכול לעזור לי ובקרוב יהיה לי תואר דף נייר מזורגג שיאמר שאני אדם משכיל וברמה גבוהה אך בד בבד שום דבר לא יעזור כדי לתקן את הרגשת המוות ההרגשה שכלום כבר לא יעזור לי...גם לא תואר וגם התואר הזה לא יעשה אותי מאושר וגם לא בטוח שאני יקבל עבודה איבדתי את כל מה שהיה לי אהבה ותמימות בשביל דף נייר ....אני הולך לטיפול פסיכולוגי שבו המטפלת שלי משכנעת אותי להמשיך לחיות....הציעו לי גם אשפוז במרפאה ואף אחד לא יודע מה לעשות איתי....ועוד שנה יהיה לי תואר יופי אני אפילו לא בא לטקס...

היי, אני חושבת שאפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה. לפחות יהיה לך תואר... (מה לעשות, גם זה משהו). עדיף על כלום. לא?