נניח

נניח שבן אדם לא רוצה לחיות יותר. רע לו, הוא לא מוצא את עצמו בעולם, חייו הם מסכת מאבקים בלתי פוסקים, הוא בודד. מי אנחנו שנשפוט, נפריע, נשכנע, במטרה שלא יקח את חייו. למה נאבקים כל כך במעשים/מחשבות אובדניות, למה לא להניח לכל אחד לחיות או לא לחיות את חייו.

http://stage.co.il/Stories/574762

אהבתי. ככה אני חיה.

ערב טוב, עובדת חיים עצובה היא שאנשים שבאמת רוצים לסיים את חייהם - פשוט עושים זאת. כאשר אנשים מדווחים על כוונותיהם, מצהירים עליהן ומאיימים באובדנות, בדר"כ מסתתרת אצלם משאלה להצלה. זוהי מעין קריאה לעזרה. הסיבה שאנשי בריאות נפש ואחרים מנסים לסכל ניסיונות אובדנות נעוצה, כך נדמה לי, באמונה לפיה האדם האובדני נמצא במצב זמני וחולף של שיפוט מציאות לקוי. חיים עומר, במאמרו "מה תאמר לאדם שעל הגג" מציע למציל להציג את עצמו כסניגורו (או כמייצגו) של הרוצה לקפוץ, כפי שיהיה עוד מספר שנים. דהיינו, אם היום ק?צ?ת בחייך והם נדמים בעינייך כקליפת השום, עלינו לנסות ולהגן על מי שתהיי עוד מספר שנים (אישה מסופקת ומאושרת שאינה רוצה למות כלל וכלל). אם תקפצי אל מותך היום, למעשה תרצחי את אותה אישה עתידית שכלל אינה רוצה למות. אני מאחלת לכולנו אריכות ימים וחיים מאושרים ליאת