פנים אל מול פנים

היום במקרה פגשתי את הפסיכולוגית שלי בסופר פארם הייתי עם אמא וזו היתה הפעם הראשונה שהן נפגשו אחרי ארבע וחצי שנים שאני בטיפול. ברגע אחד מצאתי את עצמי בין שתי הנשים החשובות בחיים שלי. אמרתי לה שזו אמא והיא הציגה את עצמה בשמה. ואז אמא אמרה שהיא רוצה להגיד לה רק מילה אחת "תודה" והפסיכולוגית חייכה ואמרה שאנחנו מאוד דומות ושרואים שזו אמא שלי. היא היתה כל כך חמודה נראה לי שהפסקתי לנשום איזו סיטואציה משונה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה סתם ואף פעם הן לא ראו אחת את השנייה זה היה קצת מביך. היא שאלה איך היה אתמול (כי נכנסתי אתמול למעונות) ואם החדר יפה ... כל כך מוזר וכל כך מרגש.

הי רשת, אכן, כל כך מוזר וכל כך מרגש. כתבת: "היא היתה כל כך חמודה, נראה לי שהפסקתי לנשום...", ואני חשבתי עד כמה את היית שם חמודה. עומדת בין שתי הנשים החשובות בחייך, יודעות ולא-יודעות זו את זו, נוגעות ולא-נוגעות זו בזו דרכך, כל אחת מהן נושאת בליבה את החיוך הראשון שלך, הדמעה הראשונה, המילה הראשונה, וגם את הצעדים שלך קדימה... אז איך החדר במעונות? חיבוקים לכבוד ההתחלה החדשה, אורנה

היי אורנה, אני עדיין מנסה להתאושש מהמפגש הזה... זה היה לי מאוד עוצמתי. וזה באמת זה... הנוגעות לא נוגעות, וכל מה שכל אחת מהן יודעת עלי. הייתי חמודה? אני לא יודעת... הייתי בעיקר נרגשת ולא לגמרי נושמת :-) החדר במעונות בסדר, עוד לא מרגישה שהוא שלי... ביום ראשון אסע אארגן לי את הכל ואני מקווה שלאט לאט זה יהפוך לסוג של בית. זה מוזר לגור במעונות ולהיות עם אנשים בני גילי בערך... ועוד יותר מוזר לחשוב על עצמי כסטודנטית. שבת שלום, רשת