נמאס לי מהחיים (האלה)!!

שלום לפני 3 שנים חליתי בלוקמיה וטופלתי בטיפול י כימותרפיה שגרמה לנסיגת המחלה(וחבל-כך אני מרגיש כעת). מאז חיי אינם חיים,אני כל הזמן מחליף תרופות (בהמלצת רופאים שהם כמובן יודעים הכל הכי טוב..).חודש לאחר ששבתי לעבודה והבייתה מהאישפוז בגין הלוקמיה,התחלתי להרגיש תחושות דיכאוניות והפסקתי לתפקד כרגיל,הן בעבודה(הייתי "מבריז" חופשי) והן בביית(כגון,להתחמק מלקחת את הילד הקטן לגן ו/או אי -עשייה של שאר החובות שהיו מוטלות עלי).לתקופה של כ-14 חודשים הייתי מאוזןעם טיפול ברסיטל 40 מ"ג ליום והרופאים חושבים שהייתי אז במאניה.ואז,עקב עלייה במישקל וקשיים בתפקוד מיני החלטתי שצריך לעשות משהו.פניתי לרופאת המשפחה, שהמליצה לי על פרוזק.מס' ימים לאחר נטילתו,התחלתי להשתולל בביית ולא ללכת לעבודה,הייתי פשוט יללן ובלתי ניסבל.החלפתי לציפרלקס וגם זה לא עזר.הלכתי פעמיים(כל ביקור 1200 ש'!)לפרו' וייצמן שאמר לי שמבחינתו אין מניה לחזור ל"רסיטל" ,אבל זה כמו פיאט מול מרצדס(הכוונה לציפרלקס).עקב כל הבלגן הזה,אישתי עזבה אותי ואושפזתי לשנה בבית חולים גהה במחלקה סגורה כשגם שם כל כמה שבועות/חודשים "מנסים על השפן" תרופות אחרות ו/או יותר טובות.(גם) שם ניסיתי(כן,בבית החולים) להתאבד מס' פעמים ותמיד תפסו אותי - וחבל לצערי באותה תקופה גם הפסקתי את תקפקיד הרגיל בעבודה,תפקיד שנילוו אליו הטבות כגון רכב,נסיעות לכנסים בחו"ל וכו'. ).מאז חיי אינם חיי.הלכתי לאין ספור מתקשרים,אסטרולוגים,נומרולוגים ו"להבדיל" פסיכיאטריים ו/או כל מיני מומחים בתחומים שונים ומגוונים ומאומה לא היטיב את מצבי ,אלא רק את מצבם הכלכלי של אלו שפניתי אליהם.. .איבדתי את הקשר שלי עם הילדים(בהיעדר קשר עם אישתי הם לא שויים,את חיי ה"קודמים" ואיני יכול להשיבם.יש רצון ללכת לישון ולא להתעורר.ההורים שלי כבר עייפו ממני ואינם מסוגלים להבין אותי ו/או לעזוב אותי לנפשי.אבא שלי אפילו אמר לי שאם אפנה לתוכניות טלויזייה בענייני הוא ינתק איתי קשר והוא בהחלט מתכוון לזה.אמא שלי פשוט אומרת לי ש"אתה לא רוצה" ואבא עוד מוסיף ש"אתה פשוט עצלן". מה ללעשות ?אילו עצות אתם נותניםך לי ? אני משווע לעזרה/תמיכה/סיוע בדחיפות ובאהבה רבה נא הוכיחו לי כי יש לי פתרון.כל מה שאני רוצה (ואני יודע שכעת זה לא ריאלי)זה לשוב הבייתה ולמה שהייתי קודם-איך עושים את זה?? גירסא להדפסהשלח לחברים

שלום אלפונסו, ראשית, שמחתי לשמוע שאתה בריא ושלם, ושניצחת את מחלת הלוקמיה. זהו מסר חשוב ומעודד עבור אנשים רבים. כמו שקורה לפעמים, לאחר הניצחון בקרב על הבריאות, מגיעים ה'ספיחים' הרגשיים, ודואגים שנהיה עסוקים נורא... אני מניחה שאם אפשר היה לחזור להיות מה שהיינו פעם, כולנו היינו מתרוצצים בעולם עם עור מתוח, ג'ינסים במידה 36 וראסטות. לרוע המזל הסידור הזה פשוט לא עובד, ואנחנו נשארים עם משאות חיינו ונדרשים להתמודד איתם הכי טוב שאפשר. אני מצליחה לדמיין איך, לאחר המחלה שלך, כאשר כולם מסביב 'חגגו' את החלמתך, נשארת בודד מאד עם החרדה, אימת המוות, הדיכאון והייאוש, שהגיעו (כאילו) באיחור, כאשר כבר היית יכול להרשות לעצמך. לא הצלחתי לשמוע, בתוך כל הטיפולים התרופתיים הרבים עליהם סיפרת, האם היה שם גם טיפול פסיכולוגי מסודר, עם דמות קבועה אחת, בעזרתה ניתן לעבד את הטראומה הקשה והאובדנים שעברת. אני חושבת שאתה צודק כשאתה אומר שאתה "משווע לעזרה/תמיכה/סיוע בדחיפות ובאהבה רבה". לזה בדיוק נועד טיפול פסיכולוגי, וזה הזמן למצוא לך פסיכולוג שיוכל להיות שם, איתך, לצד הטיפול התרופתי. למרות המשאלה לפתרון קסם מהיר, יש מצבים בהם נדרשים זמן, סבלנות והשקעה נפשית מאומצת. נדמה לי שאנשים רבים מדי נלחמו על חייך, מכדי שתשליך אותם מנגד. אתה ראוי לחיים טובים - אז צא להילחם עליהם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת