היי את

בוקר טוב חמודה, אני שמחה לראות אותך כאן. לא תמיד יודעת אם נעלמת כי נפגעת, וקשה לך לומר. אני כאן עוד קצת, אבל אחר-כך הולכת כדי לא "לתפוס" לגדעון את היום שלו... אורנה

כתבתי את ההודעה הזו בזמן שכתבת... מסתבר שלא לגמרי פספסתי אותך :-) לא נפגעתי, מתקשה למצוא את המילים לפעמים... אני מתחילה ללמוד בשבוע הבא! (סתם בא לי להגיד את זה)

נראה לי שפספסתי אותך. לא נורא. רציתי לכתוב אתמול, אבל לא היו מילים. זה בא בגלים. או שיש לי בלי סוף או שאין בכלל. שחור ולבן- כמו שאר הדברים בחיים שלי. השבוע עזבתי את הדירה נמצאת בבית של ההורים שלי מנסה למצוא את עצמי. כל כך השתנתי בשנים האלה והם תקועים מאחור. זה עושה קצרים. לא קל לי. אני אוהבת אותם מאוד ויודעת שהם עשו המון בשבילי ואולי דווקא בגלל זה קשה לי כל כך. השבועות האלה לא פשוטים יש לי הרבה בלאגן בפנים ולא מצליחה לעשות סדר. ביום רביעי היתה פגישה טובה איתה יצאתי הפוכה לגמרי, אבל גם נכנסתי ככה. הפוכה, אך מוחזקת. קבענו ליום ראשון בשביל שנעזור לי לעבור את הימים האלה היא היתה מאוד בסדר. מחזיקה אותי. לפני כמה שבועות סיפרתי לה על הבלוג שלי ועכשיו היא שם מסתכלת ושואלת. זה מוזר קצת. לפעמים בא לי לצרוח שאין יותר מקום בפנים להכיל את הכל. הגוף שלי כמו הר געש מבעבע וזה שורף ומכאיב. עכשיו אני יודעת איך מרגיש הר כשהלבה שלו מבעבעת מבפנים. יותר מיידי דברים מבפנים ומבחוץ. לפעמים אני לא רוצה לדעת. לא רוצה לזכור. לא רוצה להרגיש. לא רוצה לבכות יותר. לא רוצה לקטר. ככה אני שונאת את עצמי עוד יותר.

רשת, לא פספסת אותי בכלל, בכל המובנים שיכולים להיות לכך. התחושות המורכבות עוברות מאוד חזק - באופן בו את מתחילה את ההודעה "מאורגנת" ומוחזקת, ומסיימת "זועקת" מכאב, ואני יודעת שיש בך מזה ומזה ועם כל זה תלכי עכשיו לבנות את ההתחלות החדשות. אני כאן, אורנה