מפגשים מהסוג השלישי

יוצא לי לפגוש את המטפלת שלי ממש הרבה מחוץ לחדר הטיפולים. אנחנו גרות באותו אזור ומסתובבות (כך מסתבר) באותם מקומות. אתמול גם גיליתי במקרה שהבת שלה בגן עם בן של חברים שלנו. זה ממש מפריע לי! כל מפגש כזה מזעזע אותי ולפעמים ממש מוציא אותי משיווי משקל. ברוב הפעמים אני רואה אותה והיא לא רואה אותי - גם בגלל שאני נמנעת מלחצות את קו הראיה שלה אם ראיתי אותה וגם בגלל שאני רגישה יותר לנוכחות שלה... בעבר דיברנו על זה כמה פעמים ובפעם האחרונה שהנושא עלה הרגשתי שהיא מרגישה לא ממש נוח עם זה שראיתי אותה עם המשפחה שלה. לא נוח לי לדבר איתה על זה ואני מבינה שזה גם משהו שלא ניתן למנוע. לשתינו יש את החיים שלנו וזה בסדר גמור לי אני לא מצפה שהיא תהיה רק שלי ובכל זאת בכל מפגש כזה אני מרגישה מנוערת מהרצף הרגיל שלי, ומרגישה גם קצת חדירה שלה לחיים שלי ושלי לחיים שלה. לא טוב לי עם זה. אני לא יודדעת מה לעשות עם כל מה שאני מרגישה ואיך למנוע את זה...

שלום ורד, אני יכולה להבין כיצד מפגשים מסוג זה מעוררים בך מבוכה. לעיתים מטופלים רוצים לדעת פרטים מחיי המטפלים שלהם, אולי על-מנת להפוך אותם לאדם "אמיתי" וממשי, ואולי גם לשותף יותר "שיוויוני" בדיאלוג. לעיתים, לעומת זאת, מטופלים רוצים להשאיר את המטפל שלהם כדמות יחסית עלומה, שאין מגע ממשי עם חייה. בטיפול הפסיכואנליטי המסורתי אפילו חשוב שהמטפל ישאר 'לוח חלק' ככל הניתן, על-מנת שלא להפריע להשלכות של המטופל כלפי דמות המטפל. כך או כך, התשוקה לדעת והתשוקה להישאר באי-ידיעה הן מאפיינים של האישיות ושל סגנון יצירת הקשר, שחשוב להתבונן בהם. הם מהווים "חומר" לעבודה טיפולית, כמו כל תוכן אחר שעולה בטיפול. לכן כדאי להמשיך לדבר על התחושות האלה, לומר בכנות שזיהית גם אצלה מבוכה (ומה זה עשה לך), לתאר את תחושת החדירות והקריעה מהרצף שתיארת באורח כה בהיר... אני בטוחה שזה יהיה מועיל יותר מלנסות למנוע מפגשים, שכנראה בלתי אפשרי להימנע מהם כשחולקים אותו מרחב חיים. את מאוד מוזמנת לעדכן בהמשך, אורנה