קיפוד

כשרע לי אני נהיית קיפוד עם קוצים דוקרניים. מפוחדת ומתכנסת בתוך עצמי ומקווה שאף אחד לא יתקרב מי שמתקרב- נדקר. כשרע לי אני נהיית בלתי נסבלת ואי אפשר להיות ליידי. עצוב לי ומתכנסת בתוך עצמי מקווה שמישהו יתקרב ומי שמתקרב- נדקר. רשת היא ילדת קיפוד. עוברים עלי ימים קשים ומבלבלים. הפרידות נמצאות בעיצומן. למעשה, את הרוב כבר עזבתי ונשארו חוטים אחרונים שמקשרים. עוד מעט גם אותם אפרום ואמשיך הלאה ליצור לי רשת חדשה. התחלות חדשות. הרבה חוסר ודאות וחששות. פחדים ישנים וחדשים מתהמודדות ומשינוי. הכל מוצף. הנושא שפתחנו לא מזמן עדיין כאן והיא אומרת שנניח לי לבינתיים כי אני צריכה את הכוחות וצריך לחזק את ההגנות בשביל שאגיע ללימודים שלמה. ואני מתלבטת אם להניח ולעזוב את זה עכשיו למרות שזה כאן ושזה צף ועולה לפעמים רק התלחנו לגעת ועכשיו צריך לשמור ולסגור בשביל לא להתפרק.

ילדת קיפוד יקרה, כשקראתי אותך (גם בבלוג), נזכרתי בשיר 'קליפה' של איה כורם. הקטע שהכי נוגע בי שם הוא הפזמון החוזר: "אחרי ששוב נתתי יותר מדי, אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב הלא כבר נשבר לי פעם הלב." אוהבת את הבלבול המכו?ון בדברים שלך. שאת בעצמך לא בטוחה אם כשרע לך, את מקווה שאף אחד לא יתקרב, או שאת מקווה שדווקא אז יתקרבו אלייך. מה שבטוח - את דוקרת :- ) תני קרדיט למנסים להתקרב אלייך, שהם לא נבהלים מהדקירות שלך. שהם יודעים שהדקירות מגיעות, מחשש, מנסיון רע, מהפחד להשאר לבד. מקווה שהמנסים לקרב אותך אליהם, לא נבהלים, מקוץ שאת משגרת אליהם. שהם רואים אותך מבעד לקוצים, מבעד לקליפה. מהכתיבה שלך כאן, אפשר לראות את רשת הלא קיפודית די בקלות. יעלה

יעלה יקרה, פעם שמעתי את השיר הזה ברדיו והמילים שלו נגעו בי. תודה על שהבאת אותו לכאן ובכלל על המילים שלך אלי שנוגעות קצת מבעד לקליפות ולקוצים. חג שמח, רשת

אני הופכת להיות דורבן

שלום קיפודית, את כותבת על קוצים דוקרניים, והמילים רכות רכות... אני חושבת שכדאי לנסות לזכור את ה'התבלגנות' הזו - שהתוך הרך נוכח גם כשהקוצים מזדקרים, שהתוך לא רק רך, שהקוצים לא רק דוקרים (אוי, זה יצא משפט מוזר). מסכימה עם יעלה, שמכאן אפשר לראות את רשת הלא קיפודית די בקלות (ולפעמים אפשר להרגיש גם קוצים, וגם את הכאב שמסתתר בהם). מחזיקה לך אצבעות לקראת הפרימה של החוטים האחרונים, אורנה