לא בטוחה שיודעת

העזתי והלכתי לפגישה אחת עם תרפיסטית באמנות. רגע אחרי שקבעתי פגישה הייתי בטוחה שהנה אני מבטלת אותה ובסוף העזתי. באתי עם כותרת בלבד "דכאון". בכל זאת ספרתי קצת עלי. היא הציעה שניפגש לעוד שתי פגישות כדי שנוכל לבחון ביחד גם את הצד ה"אמנותי" השבתי שאחשוב על זה. זה בטח מתיש להפגש עם משהי כמוני שבאה כל כך אמביוולנטית או שאולי זה מאתגר? עכשיו אני בבעיה: הפיתוי ללכת לטיפול גדול כי יש בזה מעין תקוה, משהו עשוי להשתנות, אני אולי אמצא סופסוף מישהו שיצליח לגעת, שיעזור לי לגעת. אולי תהיה חויה מתקנת לטיפול הקודם. מצד שני הכל יכול לחזור על עצמו: ההתכנסות. ההסתגרות. השתיקה. אני כמו לוליין על חבל. מנסה למצוא את שיווי המשקל. היא אמרה לי לחשוב על משהו עד הפעם הבאה. איך שהיא סיימה לומר את זה שכחתי מה היה המשהו שעליו היא דיברה. אני מצליחה להתרכז ולהזכר רק ב"סממנים החיצוניים" של השיחה מה שעל פני השטח. זו חויה כל כך מוכרת לי. "שוחחתי" איתך כבר פעם או פעמיים בעבר אני לא יודעת אם את זוכרת. אני לא יודעת אם אני זוכרת. .

שלום ., אני זוכרת נקודה שהפכה ל'אני', שנשארה בביתה בזמן המלחמה... ואני שמחה לשמוע ממך שוב. אני מאוד מתחברת לתחושה שלך שבתחילת טיפול יש הבטחה גדולה שהיא בו זמנית גם סכנה גדולה. הבטחת הנגיעה וסכנת ההינגעות... לפעמים בורחים מזה לקצווי העולם, לפעמים ננגעים נכון, לפעמים לא... יש בי חשק עז לעודד אותך לזכור, ו"להגיד" לך בכל רם שזה נכון שהסיכוי הוא גם סיכון, אבל באותה המידה הסיכון הוא גם סיכוי... אורנה

נחמד שזכרת. אני זוכרת (במעומעם) דברים אחרים שכתבתי. הרגשתי מעין אכזבה שקראתי מה שכתבת. תליתי תקוות גדולות בתשובה. אני יודעת שלא ראליות. ההחלטה הקשה היא שלי כמובן. אני עושה לי כל מיני סימנים כדי להחליט: אם ואילו כך אחליט כך ואם ואילו אחרת אחליט אחרת. בליבי אני יודעת שאני חייבת לעצמי את הנסיון. אני מרגישה כמו ילדה קטנה. מצחיק. מוזר. שבת שלום.