דיכאון או לא.. זה כבר נמאס!

אני לא בטוחה אם אני בפורום הנכון.. אבל שיהיה - כבר המון זמן שאני חושבת כל הזמן על המוות.. על אובדן של מישהו אהוב.. על איך זה למות, איך אני ארגיש.. על כמה אני לא רוצה לאבד אפחד ועל כמה שאני קטנה מול העולם הזה.. זה התחיל בערך באמצע החופש הגדול.. (אני בת 14 ד''א) בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד. הייתי יושבת בלילה ובוכה לי לבד.. אחרי זה כבר לא רציתי לישון, כי חשבתי ששינה זה ביזבוז זמן והבנתי שאת הזמן הקצר שאנחנו חיים בו צריך לנצל.. עבר הזמן ולא יכולתי עם זה יותר.. ואז המלחמה נכנסה לי לחיים.. זה שיגע אותי, לא יכולתי יותר.. פשוט הייתי שקועה בגועל פנימי כזה.. לא יודעת איך לתאר את זה.. פשוט הרגתי (ואני עדיין מרגישה) חלל ענק בבטן וחור בגרון, כאב ראש וכאבים בגב שאני חושבת על זה.. אבל הכי הכי.. אני עוצרת את הדמעות כל הזמן.. דיברתי על זה עם אמא שלי.. והיא הקשיבה וחיבקה ואמרה לי שאין לי מה לדאוג כי זה עוד רחוק.. והיא אמרה שכולם עוברים את זה.. אבל זה יותר מידיי.. אני ממש השתנתי בגל זה.. אולי זה לטובה אבל אני לא יכולה יותר! אני רק חושבת על מוות כל היום! ואני לאא רוצהההה! זה משגע אותי.. אני רואה תוכניות שמן הסתם יש בהן סיפורי אהבה, אקשן אפילו קומדיה.. ובהכל מדברים על החיים.. וקשה לי.. :|| בבקשה בבקשה.. תגידו לי מה לעשות. אני לא יכולה יותר!

פז יקרה, יש משהו לעשות, ואני מבקשת שתדברי עם אמא שלך על זה: אפשר לפנות לפסיכולוג קליני שיודע איך לעבוד עם חרדה, וללמוד לחיות עם המחשבות האלה, בלי שהן יצבעו את כל עולמנו. תציעי לאמא שתקדמו את הרעיון הזה במהירות, כי אין סיבה להמשיך לסבול. תחזיקי מעמד, אורנה

תודה, תודה, תודה!