.

אני מרגישה רע! עשיתי היום כמה מעשים אחראיים בקשר לכך אבל התחושה שם, והכעס על עצמי שם, וההרגשה שאולי אני מטפחת איזה רגש שבעצם אני יכולה לדכא. אני לוקחת כדורים ואני יודעת שהם "משטחים" את הרגשות אבל כאילו פג התוקף ואני מרגישה שאני באיזו התהוות הוריקנית. רע לי ואני פוגעת ביקרים לי. חשבתי שלא אהיה בסרט הזה יותר, גם ההתבדות קשה. לעזאזל. דחיתי ואני ממשיכה לדחות את הטיפול בעצמי - זה שאינו כימי - ואני יודעת שאני מחשבת את קיצי לאחור. אין לי כח.

שלום לך, בת בלי שם, לפעמים מגיעות הפניות הללו, המציירות את המצוקה ביד מיומנת, ברישום מדוייק, האור והצל משורטטים במקום הנכון, יוצרים אשלייה של תמונת מציאות כמו אמיתית. אני שואלת את עצמי, מה אוכל לומר לך שאינך יודעת לבד? את הרי חכמה כל כך, רהוטה כל כך, מפוכחת כל כך, ובכל זאת, כשאת משרטטת את אותו רישום אפור,הנראה מדוייק עד כאב, יש יותר מדי צל במקומות שלא חייבים. כמה אשמה את מעמיסה על עצמך! את מעיזה להרגיש משהו שאולי מוטב היה לדכא, מאלחשת את עצמך בחומרים לא יעילים, מבשלת בתוכך הוריקן, שאולי יסחוף (או כבר סוחף) איתו גם את היקרים לך. ראיתי עכשיו את תכנית הטלוויזיה שסקרה את עשירי ישראל. משהו בפסיכולוגיה המשותפת להם שבה את לבי. משהו נחוש, לא מוותר, יצירתי, מחוצף, לוחמני קצת ומאד מסתורי. לא שמיליונים של דולרים הם דבר רע, אבל אם נעזוב רגע את הכסף ונתייחס אל הטקטיקה כאל כזו הנושאת פירות, האם אי אפשר לאמץ משהו מהנחישות הזו לטובת רווחים אחרים? קיצנו מחושב לאחור ממילא. האם לא כדאי לנצל את הזמן עד אז אחרת? ליאת

הלוואי והייתי כל כך חכמה. כתבת: "משהו נחוש, לא מוותר, יצירתי, מחוצף, לוחמני קצת ומאד מסתורי" שיש למצליחים ולי יש רק כעס שמצער אותי כל פעם מחדש כשהוא נובע ומתפרץ והורס. רהיטות ופיכחות במדיום האשלייתי הזה - כמה חבל שאני לא מסוגלת להעתיק את זה לחיים: בנתיים אני "פגועת טיפול" בגלל חוסר יכולת לתקשר. נשמע מריר, הא? אבל שוב תודה לך. הייתי זקוקה לאיזו התייחסות או תגובה. לגבי השם: אני בעלת שם: . נקודה קטנה מכונסת שרוצה להעלם.