תוספת.

המטפלת שלי טוענת שאני מדברת בכותרות או בתמרורים, כלומר על זה לא נדבר,אין לי יותר מה להוסיף וכו.והיא אומרת שאני פוחדת לעמוד ןלהישיר מבט ולהתמודד עם עברי,וזה לפעמים מקפיץ אותי,כי השכם והערב אני שומעת בעיני רוחי את קולה של אימי שמהדהד ואומר עד כמה לא עמדתי בציפיותיה ולדעתי הלא מלומדת,עברתי התעללות והשפלות רגשיות והכאב ועוצמתם ישארו בי חקוקים לנצח וברגע שאני פותחת ואומרת למטפלת,את ידעת אימי כך וכך,אני מרגישה לחץ ובא לי להקיא ולכן אני נוגעת ולא ,כמו מספר מהצד,והמטפלת אומרת שאני מפחדת לחוות את זה מחדש,ואני שואלת מה זה יעזור.מספיק זה מלווה אותי כל חיי.

הילה, אורנה תהיה כאן מחר, ותוכלי להפנות אותה, שוב, אל פניותייך. בינתיים (בראשי פרקים) אוכל לומר לך כי עיבוד מאוחר של חוויות מוקדמות קשות, הנעשה באווירה מכילה ואוהדת, מאפשר ברוב המקרים לסגור אותן ולהניחן מאחור (לאו דווקא לשכוח!). עיסוק מחודש ובוגר בחוויות קשות של התעללות, מזכיר לנו גם, כי עתה אין אנו כה חסרי אונים כבעבר. כאשר את מפחדת "להקיא" את אותם תכנים קשים וטעונים, הם ממשיכים לתסוס ולהרעיל מבפנים, וליצור את אותה תקיעות ואי-נחת שמן הסתם הביאו אותך לטיפול. בברכה ליאת