שוב שלום

היי ליאת אני מצטער אם אני מעיק אבל חייב להעלות קצת מחשבות....אתמול ראיתי סרט שתיאר כיצד הנאצים טיפלו במפגרים ובנכים אצלהם הם בנו תוכנית להשמדתם(זו בדרכ הדרך של הנאצים לפתור בעיות (: ) בכל מקרה הם חיסלו אותם בשיטות הידועות והמוכרות שאנו דנים בהם ביום הזכרון שלנו....הסרט עסק בעיקר בסרטי התעמולה של הנאצים כדי לשכנע את הגרמנים כי המעשה הוא נכון ואף צודק....הם קראו לזה "קיום ללא חיים" הקטע שאני לא מסכים עם הנאצים או משהו כזה אבל ההגדרה הזו של "קיום ללא חיים" הגדרה שנשמעת כמעט אקדמית דיי מתארת את מה שאני חש כבר הרבה זמן אני נושם וחי על מנת לרצות את ההורים ואת המטפלת שלי ויש לי אחריות כלפיהם....ותו לא אין שום סיבה אחרת שאני רואה לקום בבוקר ולנהל את היום...ולא שאני מסכים עם הנאצים ברור שלא...אבל אני לעומת אלו שהנאצים פגעו בהם יכול להגיע להחלטות באופן רציונלי....וההחלטה שלי למות בעצם כבר נעשתה השאלה הזה העיתוי והמקום והצורה....וגם על הצורה והמקום דיי עניתי לעצמי....המטפלת שלי אמרה שהיא מאוד מודאגת בקשר אליי שהיא חושבת שאני מסוכן לעצמי שתפתי בזה חברים ומכרים זעקתי לעזרה אבל אף אחד מאלה שאני מחשיב כחברים לא התקשר או לא בא לראות מה קורה איתי זה לא מעניין אף אחד....אני מעביר את רוב ימיי האומללים באוננות אינסופית שזה הדבר היחדי שמרגיע אותי ואת המחשבות הנוראיות אוננות כמעט כפייתית ובשינה כמעט לא לומד רק חושב מחשבות קשות ביותר........ומחכה לרגע הגואל....ולמה שוב אני חי בשביל הורים ומטפלת....שוב חי בשביל אחרים עושה מה שאחרים רוצים ומצפים כמו תמיד....אולי אני אחליט לבד אחליט שדי נמאס אני רוצה שזה ייגמר שחיי הם "קיום חסר חיים" אני יודע שהטיפול וכו הם תהליך....העניין הוא שאני קרוב לגיל 30 ואם עכשיו לא טוב לי וגם בעבר לא היה לי טוב אז איזה נרטיב של חיים יש לי....ועכשיו טיפול שייקח שנתיים שלוש ארבע...וישאיר בי צלקות קשות....אני כל יום מנסח בראש עשרות מכתבי התאבדות ...בוכה במשך שעות....אני פשוט עייף מריר כועס על החברה שאף פעם לא באמת אמצה אותי לחיקה כועס על עצמי שניסיתי להיות נאהב ולא נותר בי כלום אין לי אלא להסכים להגדרת הצוררים המרושעים "קיום חסר חיים" כי אני כלפי עצמי אכן צורר מרושע...וגם אני הייתי שם רק את עצמי ברכבת להשמדה עצמית......ושוב מצטער על ההטרדה אבל באמת באמת אני לבד לגמרי אין מי שיקשיב לי ואני כל כך עייף........וגם שאני מדבר על כאב עם אנשים הם לא יודעים ולא מכירים את העוצמות של זה בתוכי.....

MR BLUE יקר שלנו, לא ראיתי את הסרט ההוא על הנאצים. אבל כשאני קוראת את מה שאתה כותב כאן, נדמה לי שהרחקת לכת. אתה מספר שהזדהית עם ההגדרה האקדמית בה השתמשו הנאצים לתיאור מצבם של הקורבנות, אך יודע לומר גם שמדובר בתעמולה שתכליתה ליצור *מראית עין* של הצדקה להשמדתם. על סמך אותה הגדרה אקדמית ותעמולה שקרית, אתה מבקש השמדה עצמית? כל כך מהר הצליחו להפיל אותך בפח, הנאצים?? :-)) מאחר ואנו יודעים שהנאצים לא היו בררנים גדולים, והתאמצו להשמיד אוכלוסיות "קיום ללא חיים" יחד עם אוכלוסיות "קיום עם אחושילינג חיים", בוא נניח להם לרגע, ולא נצליב נראטיב חיים אחד עם אחר. אני חושבת שדיברנו כאן לא פעם, בפורום, על טעם החיים. אני יודעת (לצערי גם מניסיון) שהחיים יכולים להיות לפעמים עיסה מרה ואכזרית, הנצמדת אלינו, מכבידה את תנועותינו, הופכת אותנו משותקים, מיואשים, מבוהלים עד אימה. כאמא לילדים, ולפעמים גם כפסיכולוגית המטפלת בהם, אני בוחרת להשתמש ברגעים אלה של ייאוש וחידלון אצל ילדים בכוחה המרפא של האגדה. המחשבה כאילו גורלנו נחתם מעתה ועד עולם, כאילו מה שהיה הוא מה שיהיה, היא מחשבה מדכאת ומצמיתה. כחובב קולנוע, אני רוצה להאמין שלמרות ההתנהלות המאד עצובה שלך כרגע בעולם, נותר בך אותו חלק ילדי ותמים, אותו חלק בתוכנו שאיש לא יכול לרצוח, ואשר מאפשר לנו ליצור במקרה הטוב, או להתפעל מיצירה טובה, במקרה הפחות טוב. האגדות הקלאסיות, שנולדו מתוך הכאב והמצוקה האנושית האוניברסאלית, מדברות לא פעם על מאבק בכוחות-על בלתי-מנוצחים, על התגברות, ועל ניצחון שהושג - לא תמיד מכוחו של נס פלאי - אלא דווקא מתוך כוח האמונה, עוז הרוח והנחישות של הגיבור. אני לא חושבת שהייתי מפנה נוסח מוזר כזה למישהו אחר בפורום, מלבדך. אתה יקר לי באמת, והצלחת להבהיל גם אותי קצת. האם תצליח לגייס - אולי טיפונת גם למעננו כאן - את אותו חלק אגדי שבך, ולנצח את דרקון הייאוש ואת מפלצות המוות יורקות האש? אם אהבתם של הוריך והמטפלת שלך חשובות מספיק כדי לעצור את אותה רכבת להשמדה עצמית, הוסף נא גם את אהבתי אליך, צא ממנה מהר (מהרכבת), ותן לה לדהור, בלעדיך, לכל הרוחות. אתה חשוב לנו כאן. איך אתה לא רואה את זה??? ליאת

היי ליאת תודה על התשובה הנפלאה והמרגשת.... אבל אני כל כך מפחד....אני כמו ילד שזקוק לחיבוק ושיגידו לו שהכל יהיה בסדר...לצערי מכל מיני נסיבות שאני מניח שחלקן את מבינה אני לא רואה איך אני יזכה לזה... ושוב תודה על הדברים שכתבת...