לא, זה לא עובר

היי, אני מטופלת שלוש שנים, כאשר הטיפול מלווה ברגשות חזקים כלפי המטפל (כאב, כגבר) במשך כל הטיפול עברתי חוויות הכי חשובות בחיים- נישואין הריון ובת מדהימה (בת 3 חודשים). אחרי כל זה עדיין הרגשות ממשיכים. כשמטופל עובר חוויות כאלה, התחושות לא אמורות לעבור כבר? הרי יש לי הרבה על מה לחשוב. נ.ב אני מאד רוצה לומר לו שזה לא עבר לי, אבל אין לי אומץ

שלום עמית, יש אנשים בחיינו, שממשיכים ללוות אותנו בנוכחותם הממשית או המדומיינת שנים ארוכות. כאשר אנחנו מתחתנים ומביאים ילדים לעולם, איננו מפסיקים לאהוב את הורינו, את חברינו הטובים או את הפסיכולוג שלנו. אדרבא, הם זוכים למעמד חדש, כדמויות משמעותיות עליהן אפשר להישען בשעת הצורך. לפעמים אנו נוטים להעריך הערכת-יתר את כוחו של תינוק לחולל שינויים רגשיים בחיינו. תינוק אינו יכול לשקם מערכת יחסים כושלת בין בני זוג, ממש כשם שאינו יכול לדחוק ממחשבותינו אהבות אחרות. מה שהוא כן יכול, זה להעסיק אותנו פיזית, לשנות את סדרי העדיפויות שלנו, וללמד אותנו כמה דברים חשובים על עצמנו. הכותרת ומשפט הסיום שלך, נשמעים כאילו דיברת על פצע או מכה כואבת. אם זה אכן כך, הטיפול הוא הכתובת הראויה לדיון בנושא. בברכה ליאת