לא מצליחה למצוא מטפל

שלום, אני בת 20, סובלת מהפרעת אישיות גבולית, דיכאון ומחשבות אובדניות קשות. אני מטופלת במסגרת ציבורית בפסיכותרפיה אחת לשבוע + טיפול תרופתי. המטפלת שלי עוזבת בקרוב את המרפאה ואחרי שהיא תעזוב אני אשאר ללא טיפול פסיכולוגי. לפי מה שהבנתי ממנה ומהרופא שמטפל בי שם יש מחסור גדול בפסיכולוגים במרפאה ולא יהיה אף אחד שיחליף אותה. ונניח והיא כן תצליח להשיג לי מטפלת אחרת זה קרוב לוודאי יהיה אחת לשבועיים ולא אחת לשבוע. השבוע התחלתי לעבוד בצורה מסודרת ואני שוקלת לפנות לטיפול פרטי. יש פסיכולוגית אחת שטיפלה בי בעבר באופן פרטי והפסקנו את הטיפול בגלל שלא היה באפשרותי ולא באפשרות ההורים שלי לעמוד בזה מבחינה כלכלית. היא הייתה הפסיכולוגית הכי טובה שהייתה לי והיא מאוד הבינה אותי ומאוד נקשרתי אליה. השבוע התקשרתי אליה (אחרי כמעט שנתיים שלא דיברנו) ואמרתי לה מה מצבי ושאני מאוד רוצה לחזור לטיפול אצלה. סיפרתי לה מה המצב שלי, כולל הניסיונות האובדניים שלי, הפגיעה העצמית שהחמירה לאחרונה, העובדה שאני לא מקבלת מספיק מענה לצרכים שלי במרפאה, וכו'. היא לא הסכימה לקבל אותי בחזרה לטיפול בתירוץ שאין לה אפילו שעה אחת פנויה בשבילי והיא חושבת שאני זקוקה להרבה יותר ממה שהיא יכולה להציע לי. היא חושבת שאני צריכה טיפול אפילו פעמיים בשבוע, לפחות לתקופה מסויימת. פניתי לפסיכולוגים דרך קופת חולים כללית - דיברתי עם אחת שמומחית להפרעות באישיות וסיפרתי לה כמה המצב שלי קשה לאחרונה. אני אמורה להיפגש איתה ביום חמישי שבוע הבא. במהלך השיחה כשאמרתי לה שיש לי מחשבות אובדניות מאוד קשות היא קצת נבהלה ואמרה שאולי אני מקרה קשה מדי בשבילה... שאצלה המטופלים רוצים לחיות לא למות... אחרת היא לא יכולה לעזור להם... אבל אני גם רוצה לחיות! פשוט מאוד קשה לי! אני נמצאת במצוקה נוראית ואף אחד לא עוזר לי! ההורים שלי גם לא יודעים מה לעשות איתי כבר... כולם מתייאשים אחד אחד... ולא, אני לא רוצה להתאשפז כי זה גם לא עוזר לי. אני מעדיפה לעבוד בעבודה נורמלית ולהרוויח כסף כדי שתהיה לי אפשרות לטפל בעצמי מאשר להינמק במחלקה פסיכיאטרית ולשחק בחימר כל היום. אני גם מאוד נורמלית ויותר טוב לי להיות בחברה בריאה. אני עובדת כגננת לגילאי 3-4 ואני סטודנטית לספרות ומקרא באונ' הפתוחה. זה כל כך מתסכל. זה כל כך מתסכל שאני כביכול חיה חיים בריאים ומתפקדת אבל לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה של החתכים, המשחק במוות והדיכאון הקיומי. בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבתי חולים כל הזמן אחרי שאני בולעת יותר מדי כדורים. עכשיו בשבוע האחרון לא עשיתי את זה בגלל המחוייבות לעבודה החדשה. הבעייה היא שאני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק מעמד. אני מתמוטטת... כמעט משותקת... מצטערת על האורך, תודה אם קראתם עד פה.

מישהי יקרה, לאורך ההודעה הכאובה שלך, אי אפשר היה להחמיץ את התחושה החוזרת של נטישה. בחוויה שלך, כולם - בין אם הם בני משפחה או מטפלים, נמצאים לזמן מה ואז מתייאשים ועוזבים. או גרוע מזה - נבהלים מראש ואפילו לא מוכנים לנסות. זה כואב מאוד, ויש לי תחושה שבכל פעם זה נעשה קשה יותר - לקוות בחשש, להרשות בשמחה, להתאכזב עד מוות... אבל האמת היא, שדווקא בגלל שאת מגיעה לכל מפגש אנושי עם ציפיות כל-כך כאובות, חשוב שתמשיכי לעבוד על זה בטיפול - לחוות דרך הקשר הטיפולי את העליות ואת המורדות, להבין מתוך הקשר הטיפולי את המקורות הקדומים של תחושת הנטישה, להתנסות באמצעות הקשר הטיפולי באפשרויות נוספות להיות במגע. הלוואי שבמפגש האנושי הבא תוכלי לקוות בפחות חשש, להרשות בזהירות הראוייה, להנות ממה שיש בתוך הקשר ולשרוד את מה שאין בו. שנה טובה, אורנה

אני שוקלת לדבר עם האחראית שלי בעבודה מחר בבוקר ולהגיד לה שלא אוכל להמשיך לעבוד בשנה הקרובה. ואז להתקשר לאונ' ולבטל את הקורסים שנרשמתי אליהם בסמסטר הבא. ככה, לא להשאיר מחוייבויות פתוחות. ואז להגיד להורים שלי (לא שבאמת אכפת להם) שלקחתי חופש מהעבודה והלימודים ואני נוסעת למדבר לכמה ימים. ואז להגיע למדבר, לבלוע כמות מאוד רצינית של כדורי שינה מסוג LUMINAL - שזה ברביטורטים אגב וזה הורג באמת לא כמו כל הבנזודזיאופינים והבונדורמין שאנשים מנסים להתאבד איתם, ויש ברשותי כמות גדולה של הכדורים האלה כי אספתי במשך חודשים. ואז, למות בשקט במדבר. ואני לא עושה את זה סתם. אני עושה את זה כי זה הגיוני. אם כולם מסביבי ויתרו והתייאשו אין בשביל מה להמשיך להילחם. השיתוק הורג אותי. אני לא מצליחה למות ולא מצליחה לחיות. .....

מישהי נגעה לליבי מאוד ההודעה שלך ונשמעת לי דרכה סובלת מאוד אך גם בעלת כוחות נפש. לפני הכל אני מחזיקה אצבעות לך (ולעבודתך החדשה) שתמשיכי להחזיק מעמד ללא נסיונות אובדניים.בחרת לך עבודה מאוד מחייבת בהקשר הזה. התאכזבתי יחד איתך מתגובתה של הפסיכולוגית הקודמת שלך אבל לגבי הפסיכולוגית מקופ"ח אני איכשהו שמעתי משהו אחר: שמעתי שהיא פשוט רוצה שתמשיכי לחיות כדי שהיא תוכל לטפל בך. אני מניחה שזה באמת קצת מורכב לטפל במשהו שאיננו.... את נשמעת לי בעלת כוחות למרות הדבר הלא פשוט שאת עוברת, ואני מאחלת לך שנה הרבה יותר טובה מזו שעברה. שיעבור לך מהר החג הזה ותחזרי ביום שני לילדים שמחכים לך. (.)