היי

שלום ליאת המצב הרגשי שלי על הפנים קשה לי לראות מצב שבו אני אהיה שוב עם בחורה נורמלית שתרצה אותי...אני מרגיש את המוות מציף אותי קשה לי לחיות אני חש את המוות בכל תנועה בכל מחשבה אין לי כח להמשיך........אני עייף מאוד מהמחשבות ואני ממש לא יודע איזה טעם יש לחיים האלה...המטפלת כל מפגש מקציבה זמן לשכנע אותי שכדאי להמשיך שהחיים שלי שווים משהו שהיא אופטימית אבל אני לא מבין מאיפה זה בא גם אם הייתי חולה סופני היא גם הייתה אופטימית לא??

לא מבין למה הפיאסקו הזה שנקרא החיים שלי ממשיכים .........שינתקו אותי מהמכשירים ויתנו לי לגווע עד המוות המתוק והמשחרר........אני חי רק בשביל הורים שלי שאני יודע שאםפ יקרה לי משהו הם לא יוכלו לחיות עם עצמם כבר שנתיים אני לא חי בשביל עצמי קם בבוקר ומת שהיום יסתיים........מה יהיה עליי אני מפחד???אני מפחד להשאר לבד...ואני יודע שזה מה שיהיה ........אני לא חושב שיש בחורה בעולם הזה שיכולה להתייחס אליי ברצינות גם החברה שהייתה לי 3 שנים התייחסה ומתייחסת אליי בזלזול ידידים וידידות לא שמים אותי במרכז חייהם.......אני מרגיש כמו כלום ושום דבר ....אני גר בתא יורד למטה שותה בירה לבד רואה את כולם אנשים עם חברים זוגות ורק אני לבד כל כך לבד......עם העצב ועם הכאב שאני חווה......הטיפול מצויין המטפלת מאוד קשובה מבינה שואלת שאלות נכונות אבל אני בנאדם צעיר ואני הולך לאבד כל כך הרבה שנים טובות ויקרות על טיפול ועל כדורים ומי יודע כמה זמן זה ייקח עד שכל העכבות והפחדים יעלמו .......אני בוכה המון איבדתי את היכולת לחשוב שאני גבר בכלל ובתוך כל זה יש את הלחצים של האונ מבחנים לימודים וכולם מצפים שאני יהיה בסדר ויוציא ציונים סבירים .........אני רק רוצה חיבוק אוהב....אבל מרגיש שאני מרמה את מי שמעניק לי אותו....והחיים אין חיים האלה ממשיכים בלי סוף אני חי מטיפול לטיפול רק שם אני יכול להביע בקול רם את מה שאני חש ....אני לפעמים חושב שהלכתי לטיפול באיחור הייתי צריך ללכת לפני שהתאבדתי ביום הנורא ההוא.......שהיום אין כבר מה להציל שכל דבר קטן גורם לי לבכות כמו ילדה קטנה...אני מרגיש סמרטוט ......לא נגעתי בבחורה כבר שנה + בעקבות המקרה....ואני מרגיש את הרקבון פושה בי....הכל רקוב בי...אני שונא את עצמי כל כך אני שונא את המראה שלי את ההליכה שלי את הקול שלי אפילו את החפצים שלי וזה לא נגמר..........אני כל כך רוצה חיבוק אמיתי שיגרום לגוף שלי לרעוד כמו בנשיקה הראשונה......ולא סתם חיבוק חיבוק אוהב של בית חם שיהיה שם תמיד בשבילי כל פעם שאצטרך........שהיה לי חיבוק כזה לא ידעתי להעריך...הייתי טיפש.........אני כותב את זה ובוכה ...בוכה על חיים ארורים ואובדן של תמימות יושר ודרך........(מצטער שכתבתי כל כך הרבה אבל חייב להוציא וזה מקום ובית שראויים לכך תודה)

MR MLUE היקר, מאוד נוגעים וכואבים הדברים שלך. אני יודעת שאותך זה לא מנחם כרגע, אבל אני מתנחמת בכך שבתוך כל הרע הזה, אתה כן בוחר לטפל בעצמך. לא מוותר. זה המון. מתפללת בשבילך שהשנה שעומדת בפתח תחייך אליך. תן לה צא'נס. שולחת לך חיבוק, יעלה

MR BLUE כתב/ה: > > לא מבין למה הפיאסקו הזה שנקרא החיים שלי ממשיכים ......... >שינתקו אותי מהמכשירים ויתנו לי לגווע עד המוות המתוק והמשחרר........אני > חי רק בשביל הורים שלי שאני יודע שאםפ יקרה לי משהו הם לא יוכלו > לחיות עם עצמם כבר שנתיים אני לא חי בשביל עצמי קם בבוקר ומת > שהיום יסתיים........מה יהיה עליי אני מפחד???אני מפחד להשאר > לבד...ואני יודע שזה מה שיהיה ........אני לא חושב שיש בחורה > בעולם הזה שיכולה להתייחס אליי ברצינות גם החברה שהייתה לי 3 שנים > התייחסה ומתייחסת אליי בזלזול ידידים וידידות לא שמים אותי במרכז > חייהם.......אני מרגיש כמו כלום ושום דבר ....אני גר בתא יורד > למטה שותה בירה לבד רואה את כולם אנשים עם חברים זוגות ורק אני > לבד כל כך לבד......עם העצב ועם הכאב שאני חווה......הטיפול > מצויין המטפלת מאוד קשובה מבינה שואלת שאלות נכונות אבל אני בנאדם > צעיר ואני הולך לאבד כל כך הרבה שנים טובות ויקרות על טיפול ועל > כדורים ומי יודע כמה זמן זה ייקח עד שכל העכבות והפחדים יעלמו > .......אני בוכה המון איבדתי את היכולת לחשוב שאני גבר בכלל ובתוך > כל זה יש את הלחצים של האונ מבחנים לימודים וכולם מצפים שאני יהיה > בסדר ויוציא ציונים סבירים .........אני רק רוצה חיבוק > אוהב....אבל מרגיש שאני מרמה את מי שמעניק לי אותו....והחיים אין > חיים האלה ממשיכים בלי סוף אני חי מטיפול לטיפול רק שם אני יכול > להביע בקול רם את מה שאני חש ....אני לפעמים חושב שהלכתי לטיפול > באיחור הייתי צריך ללכת לפני שהתאבדתי ביום הנורא > ההוא.......שהיום אין כבר מה להציל שכל דבר קטן גורם לי לבכות כמו > ילדה קטנה...אני מרגיש סמרטוט ......לא נגעתי בבחורה כבר שנה + > בעקבות המקרה....ואני מרגיש את הרקבון פושה בי....הכל רקוב > בי...אני שונא את עצמי כל כך אני שונא את המראה שלי את ההליכה שלי > את הקול שלי אפילו את החפצים שלי וזה לא נגמר..........אני כל כך > רוצה חיבוק אמיתי שיגרום לגוף שלי לרעוד כמו בנשיקה > הראשונה......ולא סתם חיבוק חיבוק אוהב של בית חם שיהיה שם תמיד > בשבילי כל פעם שאצטרך........שהיה לי חיבוק כזה לא ידעתי > להעריך...הייתי טיפש.........אני כותב את זה ובוכה ...בוכה על > חיים ארורים ואובדן של תמימות יושר ודרך........(מצטער שכתבתי כל > כך הרבה אבל חייב להוציא וזה מקום ובית שראויים לכך תודה) מאיזה מכשירים רוצה שינתקו אותך?

MR BLUE היקר רק מהאופן הרגיש שבו התנסחת בא לי לתת לך חיבוק ולהגיד לך שעם רגישות כמו שלך אין מצב שאחרי שתטפל בעצמך לא תרגיש טוב עם החיים שלך, לא אנסה לעודד אותך רק אומר לך שאתה נשמע בחור עם הרבה איכויות וזה יעמוד לצידך כשתנסה את הדרך של טיפול, שתהיה לך שנה טובה ושתזכה סופסופ לסליחה שלך ולחיבוק המיוחל שכל כך מגיע לך!

MR BLUE היקר, ראיתי את הודעתך כבר אחה"צ, אבל לא רציתי לענות כלאחר יד, אז חיכיתי עד שאתפנה מעוד יום עבודה. מאד עצוב לי לראות שלמישהו קשה דווקא בימים אלה, של ערב חג. הלוואי שהיית מצליח לקחת מלוא הריאות אוויר, ולהתרגש לקראת השנה החדשה. המשאלות על המוות "המתוק והמשחרר" הן משאלות שווא, שכן אין כל שחרור ורווחה אצל האדם המת. שחרור ורווחה הן תחושות רק של איש חי, ואם תתנתק מהמכשירים אתה עלול להפסיד את כל הכייף :-) אתה יודע, הטיפול שלך עוד באמת בחיתוליו, וכדאי לתת לו עוד זמן. העובדה שאתה זוכה לכל כך הרבה חיבה ואהדה כאן אצלנו, מעידה על כך שאתה מצליח לגעת בנשמותיהם של אחרים. ואם זה עובד כאן - אין סיבה שלא יעבוד גם בחוץ. כאיש קולנוע, אתה יודע היטב עד כמה המציאות שאנו בוראים תלוייה ברוחב העדשה שאנו מכוונים אליה. אתה, כבמאי הסרט הפרטי שלך, יכול להחליט על הלוקיישן, על הדמויות המרכזיות, על האווירה. אתה זה שמחליט האם להתבונן ב??קלואוז-אפ חסר רחמים על הבחור התל אביבי היושב לבדו בפאב, או להראותו במבט על, כחלק מכל אותם האנשים הבודדים (כן, כולנו) העושים כמיטב יכולתם להתנהל בעולם הזה הכי טוב שהם יודעים. אם תקרב את עדשת המצלמה בקלואוז-אפ דומה גם אל אותם זוגות מאושרים, אולי תצוד את אותו דוק של בדידות עצובה, שמבצבץ לפעמים גם שם. הריקבון שאתה רואה בתוכך, הוא חלק מאותו מסע מפרך שאנשים עושים אל תוך עצמם. גם פה זה קלואוז-אפ, אל תוך אותם אזורי נפש הנמצאים בכל אחד מאיתנו. אזורים אותם היינו רוצים לטהר, לסלק, להעלים מן התודעה. אזורים אלה הם שעושים אותנו בני אדם, בשר ודם. רק בני אדם. אני רוצה לאחל לך שתדע לצעוק את ה"אקשן" וה"קאט" במקומות הנכונים, כי הרי שם נמדדת גדולתו של הבמאי. נסה לקחת את חומרי הגלם שלך, וליצור מהם סיפור חדש ומרגש. אנחנו מבטיחים להיות כאן ולמחוא כפיים. ליאת