מוות

היי אני לא חושב שאני ראוי לאהבה ולחיבה אנשים אוהבים אותי רק עד גבול מסויים......ואני חושב שלאנשים כמוני אין זכות קיום בעולם הזה......שכן הלבד גומר אותיובטח שהתסכול המיני המתלווה אליו אז למה לעזאזל להמשיך?למה זה טוב?כי משהו קבע שיש ערך לחיים הרי גם חולים סופניים מנתקים מהמכשירים לא?אני חולה סופני מבחינתי ורוצה להתנתק כבר....

MR BLUE היקר, סליחה שאני שואלת אבל האם יש לך משפחה שיכולה לתמוך בך ברגעייך הקשים הללו? אני מבינה שעכשיו נדמה לך שלחיים אין טעם (ותאמין לי שאני באמת באמת באמת מבינה, בלי לפרט יותר מדי:)) אבל בבקשה, תנסה לראות את הדברים היפים בחיים וחשוב מכך תאהב את עצמך אהבה כנה ותכבד את עצמך כי אתה ראוי לזה :) סיכמנו?

שלום לך קראתי את הודעותיך השונות בפורום .יש איזשהו טעם לחים גם אם הוא לא מורגש וכרגע קשה. (אני יודעת) תחזיק מעמד אם אתה מעוניין ציין כתובת מייל שלך. תשתדל להסתכל קצת יותר רחוק מכרגע אפילו שזה נראה די בלתי אפשרי

MR BLUE היקר מה היית עונה לי אילו אני הייתי כותבת את ההודעה שלך על עצמי?

MR BLUE היקר מה היית עונה לי אילו אני הייתי כותבת את ההודעה שלך על עצמי?

MR BLUE , מאוד קשה לשכנע שהחיים יפים, כאשר האדם שממול לא מסוגל לראות זאת. אני חושבת שלא זה מה שאתה מבקש לשמוע. כמי שעוקבת אחרי הדברים שלך כאן, אני יודעת שאתה בתהליך טיפולי. אולי יעזור להזכיר לך שטיפול הוא תהליך. במהלכו יש עליות וירידות. לפעמים נדמה שהוא מאוד עוזר ומקדם, ולפעמים יש הרגשה של נסיגה. ואז חוזרות המחשבות והתחושות הקשות, ונדמה שוב, שכלום לא עוזר, וכלום לא שווה. מנסיוני, התקופות השחורות האלה, קשות ככל שתהיינה, עוברות. לפעמים מבינים כמה הן היו חשובות בתהליך, בצמיחה. גם את זה רואים רק בדיעבד. חשוב מאוד לא להישאר לבד עם התחושות הקשות. לשתף מישהו בסביבה הקרובה, לשתף אותנו כאן בפורום, ובעיקר: לדבר על כך עם המטפל/ת. מחזיקה לך אצבעות. הדר

מר בלו שלום, מתברר שלמרות מה שאתה כותב, אתה כן זוכה, בפורום לפחות, לחיבה, התייחסות וכבוד. הבעייה בעיני היא , שאתה לא מאפשר לעצמך להיות פתוח לפידבק החיובי שאתה מקבל. מחר יהיה יום חדש, נסה להפוך אותו ליום של שינוי. בברכה, גדעון

תודה לכולם על העידוד(: אבל אני עייף מאוד והכאב עצום..........אבל תודה רבה........

תודה לכולם על העידוד(: אבל אני עייף מאוד והכאב עצום..........אבל תודה רבה........

למר בלו, לעולם אל תפסיק לחייך אפילו כשאתה עצוב, מישהו עשוי להתאהב בחיוך שלך. אולי אתה עוד סתם אדם בעולם, אבל בשביל מישהו אתה כל העולם אל תילחם ותסתבך כדי שדברים יקרו, הדברים הכי טובים פשוט קורים בלי שאתה מצפה להם. אין אדם שראוי לדמעותיך, ומי שבאמת ראוי להם לעולם לא יגרום לך לבכות. אם מישהו לא יאהב אותך כמו שאתה רוצה, אין זה אומר שאתה לא נאהב על ידו בדרך שלו. תרגיש טוב(אולי אתה כבר מרגיש יותר טוב.)

מדוע אתם משכנעים אותו שכדאי לחיות? תגידו לו את האמת...

כל הכבוד רינת........ר ביטויים יפים אך שחוקים בסגנון "תהיה חזק" אבל תודה על המאמץ

mr. blue יקר, איך אפשר גם 'להשתיל' בך עידוד וגם להיות אתך 'שם'?? אני באמת לא יודעת... ואולי כרגע עדיף פשוט לרדת יחד אתך לתחתיות-שאול שלך. גם לי יש תחתיות משלי. אחרות משלך. הכאב שלך הוא שלך. כרגע אני לא שבויה בתוכן. אבל הן הוארו היטב היטב והיתה לי הזדמנות ללמוד את הארכיטקטורה שלהן לפרטיה (ברת מזל, הה?). זה כאילו שכל המרה השחורה, שאמורה להיות מרוכזת באיזה מקום חבוי וחמקמק בגוף, משפריצה החוצה (או פנימה) בנחשול אדיר ואי אפשר עוד לרסן אותה, לאלף אותה. אצלי זה התאפשר במלוא העוצמה דווקא עם התחלת טיפול, ובהמשכו, ובהמשכו (זה היה ארוך מנשוא...ומייאש). מה שאני יודעת משם הוא שאין כל טעם 'להתווכח' אתך על קיום/ העדר משמעות החיים: אני בטוחה שהטיעונים שלך יהיו הרבה יותר מבריקים משלי (ובאמת יכול להיות שאתה רואה באופן מפוכח ממני), ומלבד זה - התשובה האמיתית נמצאת רק בסיפור האישי שלך. אני רק יכולה לומר - כמו רבים אחרים כאן - שכל עוד המרה משתלטת, הכל חשוך, ואפשר להניח שראייתך לקויה. אפשר לנסות, ולו לזמן מה, להפקיד את מקל הגישוש שלך בידיים של אנשים אחרים (של המטפל/ת למשל) ולשים את מבטחך באינסטינקטים שלהם ובאהבתם אותך. בבקשה - תנסה לתת להם לחלחל פנימה. נויה