מה עושים עכשיו?

שלום. אני נמצאת בטיפול כבר כמה וכמה שנים. כמובן שבמהלך פרק זמן ארוך שכזה היו עליות ומורדות שקשורות לטיפול עצמו ולקשר עם הפסיכולוגית. אבל עכשיו זה שונה. משהו השתבש. הטיפול הפך לשדה קרב עקוב מדם (סימבולית... רק סימבולית). וכן, ברור לי שהכי טוב לדבר על הטיפול בתוך הטיפול. אבל זה בלתי אפשרי לחלוטין! לא הפעם. (הפעם זה נראה כמו S/M הדדי). דו-קרב שכזה... מי תשלוף מהר יותר? מי תיפגע ראשונה? מי תגיד יותר דברים שאח"כ יגרמו לה להתחרט (זה קל - לרוב זה קורה לה)? מי צודקת יותר? למה? מי מדברת בלי לחשוב? מי חושבת בלי לדבר? מי אשמה יותר במה שקורה (גם זה קל - ברור שאני)? למי אכפת יותר מהטיפול הזה? ו... אני מניחה שהרעיון הכללי ברור... אבל! לה יש למי לפנות ועם להתייעץ (אם היא רוצה בכך) - גורם שלישי (או רביעי או חמישי...) שאמור להתבונן מהצד על מה שקורה בצורה אובייקטיבית. היא יכולה לפנות להדרכה או להתייעץ עם קולגות. ואני - מי אני? מה אני? חשבתי לפנות לפסיכולוג/ית אחר/ת - רק לכמה פגישות (ולא במקום הטיפול אצלה)... שתהיה לי מעין הדרכה אובייקטיבית משלי. לשמוע מאדם שאינו משוחד בדעותיו ותחושותיו. זה נהוג? אפשרי? יש פסיכולוגים שמוכנים לעשות זאת? אני לא מאמינה שזה ייפגע איכשהו בטיפול אצלה - כבר לא נשאר במה לפגוע... וברור שעבור חלק מהאנשים הפתרון ההגיוני ביותר יהיה: "טוב, אז יאללה, תחתכי את הסיפור הזה, ולכי תמצאי לך מטפל/ת אחר/ת". אני אפילו יכולה להבין את ההגיון שבזה. באמת שכן. אבל אחרי כ"כ הרבה שנים, זה ממש לא פשוט לקום וללכת, ואולי להתחיל טיפול במקום אחר. ובכל זאת - מה עושים עכשיו? פסק זמן מהטיפול למחשבות והרהורים? נו באמת - זה לא נראה לה הפתרון הנכון. להישאר בטיפול כפי שהוא עכשיו? זה הרסני מדי (כנראה שבעיקר עבורי, אבל לא רק). לסגור ת'בסטה ולהיפרד לאלתר? אולי זה באמת הפתרון... אולי. אני באמת כבר לא יודעת לאן להמשיך עכשיו... יש למישהו/י רעיונות (כמובן שלא פתרונות)? זו שאיבדה ואבדה.

אובדת יקרה, יש הבדל מרכזי בין שתי השותפות לשדה הקרב שנוצר, והוא קשור לאחריות המוטלת על הפסיכולוגית שלך. היא אחראית ליצור מרחב טיפולי יציב ובטוח, בו תתאפשר התבוננות ולא יתרחש נזק. אני לא בטוחה שזו התחושה שהתעוררה אצלי כשקראתי את הודעתך. הרגשתי סחף, לעבר מקום בו לא לגמרי ברור מי המטפל ומי המטופל. בבקשה, דברי איתה על התחושות שלך. נראה לי חשוב שתשמעי ממנה כיצד היא מבינה את התהליך המתרחש ביניכן, ושתוכלי לבטא בחופשיות את רוחות המלחמה עליהן כתבת. את יודעת, טיפול הוא בהחלט מקום עבור המטופל לבטא את כל קשת הרגשות, אבל הוא לא S/M הדדי. אשמח אם תמשיכי לדווח מהשטח... אורנה

אורנה שלום, ודאי שיש בינינו הבדל בסיסי ועקרוני. ברור לי לחלוטין שחדר הטיפולים לא בדיוק עונה על ההגדרות של דמוקרטיה, אלא על ההגדרות של נותן/מקבל שירות. כאשר יש הגדרת תפקידים די ברורה, שאמורה לאפשר לטיפול להתקיים בצורה הטובה ביותר עבור שני הצדדים. אבל קצת קשה להעלות בפניה תחושות ומחשבות על הטיפול, ובתגובה לשמוע: "עכשיו הגזמת!" או "אין לי מה להגיד על זה!" או "אני עם הדיון הזה סיימתי!"... מה אני אמורה לעשות? להפעיל פילטרים, לשקול מילים ולהסס לפני כל מילה (ביקורת או לא) שאני מוציאה מהפה? ואז... מה ההגיון שבזה? האם הטיפול לא אמור לאפשר לי להביע קורת רוח ומורת רוח, כאחד, מהטיפול ומהפסיכולוגית? אני חייבת לתת לה רק פידבקים חיוביים? כל ביקורת, שנובעת מהתחושות והמחשבות שלי (שאמורות להיות במוקד, לא? בלי לבטל את אלה שלה כמובן) מובילה בסופו של דבר לשליפת חרבות הדדית. ואז היא חושבת על זה... ולעתים יש לה הארות פתאומיות (בד"כ אחרי עוד עימות סוער במיוחד)... ואז היא מבינה איפה היו הטעויות שלה... ואז אפשר ממש לדבר על זה. עד הפעם הבאה שמשהו לא נראה לה. וכל התובנות שלה חולפות עם הרוח. אבל היו גם זמנים אחרים - מכילים יותר, מבינים יותר... וקשה לזרוק את הכל עכשיו. בגלל אותן תקופות רגועות וטיפוליות (במובן של יכולת לעבוד בטיפול), שבהן גם העימותים היו ברמה של הפגנת כוח אך ללא אלימות... ובאשר לסוגיית ההתבוננות - זה כבר מזמן לא כך: עודף מעורבות רגשית שלה לעומת חוסר מעורבות רגשית שלי מעוותות את היכולת שלה להישאר צופה-משתתפת, אני מניחה. ולפעמים נדמה שזה נכון, שהתפקידים התהפכו - היא משתתפת ואני צופה. וכשהיא צופה ומעלה נקודות שלא מועילות לי, אני אמורה לקבל אותן (גם אם לא תמיד הן נכונות). והיא בעצמה חוטאת באותם מעשים ואמירות... ואם אני מעיזה לומר לה משהו על כך, היא ישר מרגישה מותקפת. ומשם הדרך ל"ההגנה הטובה ביותר היא התקפה" קצרה ביותר. אן לי ספק קל שבקלים, שגבולות טיפוליים רבים נפרצו. וזה קרה ביוזמתה ו/או משום שהיא איפשרה לזה לקרות. ואז היא נבהלה מעצמה (אחרי קצת יותר מדי זמן), ואני משלמת את המחיר (תרתי משמע, היא הרי לא מטפלת בי בהתנדבות :-) ). נוצרים מצבים שבהם יש המון סתירות בין אמירות שלה. ואני מודה - קשה לי עם זה, זה מבלבל אותי. ואגב - אמרתי לה את זה. אני לא מנסה להבריח דברים אל מחוץ לטיפול, רק שלפעמים פשוט אין לי ברירה. כשאי-אפשר להעביר משהו בצורה חוקית, מעבירים אותו בצורה לא חוקית. וכמובן שאם נתפסים בהברחות שכאלה - צריך לשלם על הפשע. היא כבר הסבירה את התהליך מנקודת הראות שלה... ההסבר הזה החזיק מעמד שבוע בערך (אני מגיעה אליה יותר מפעם בשבוע). בדיוק עד הפעם הבאה שאמרתי לה משהו שלא נעם לאוזניה. ולא, טיפול לא אמור להיות זירת S/M הדדית, אבל אם הביטוי של מגוון התחושות והמחשבות צורם לאוזני המטפלת, שאח"כ מתלוננת שאני לא משתפת אותה במה שקורה איתי (באופן כללי ובהקשר לטיפול ולקשר הטיפולי), זו כבר בהחלט מלחמת שוורים כשרה (אם כי לא תמיד ברור מי השור ומי המטאדור), שבה שני הצדדים נפגעים. אבל ככה זה במלחמות ושדות קרב - בסופו של דבר כולם מפסידים. האובדת האבודה.