געגוע וכמיהה

אני קוראת הרבה פעמים שהאהבה למטפל/ת עוברת או מתמתנת באיזשהו שלב בטיפול. האם יתכן שיהיה מטופל/ת שלעולם זה לא יעבור לו? שהאהבה הכמיהה והרגשות החזקים ישארו לנצח? כשאני חושבת על עזיבת המטפלת מפני שהרגשות החזקים האלה מטריפים אותי אז אני מבינה שיש סיכוי לא רע שאני ארגיש אותו דבר גם בטיפול הבא... האם יש דרך לצאת מהפלונטר הזה? האם יש דרך למתן את המחשבות האובססיביות עליה?

עננית יקרה, אם נתבסס על הנחת עבודה, שתחושות הגעגוע והכמיהה שאת חשה אל המטפלת משקפות גם חוויות מוקדמות יותר שהשפיעו על עיצוב אישיותך, אזי אכן מדובר בסוג של "פלונטר" שהולך איתך ממקום למקום... זה קצת כמו לומר שהמטופל 'משחק' בתוך המרחב הטיפולי את הדרמה הישנה והבסיסית של חייו, בתוספת שינוי קל - הפעם יושב מולו אדם שעבודתו היא להתבונן בתהליך ביחד עם המטופל, להציע התבוננות מעט אחרת, התנסות מעט אחרת, שבהדרגה משנות אותנו. עם כל הכאב שמתלווה לכך, אני חשה שהזדמנה לך הזדמנות מרתקת לחיות את 'הדרמה' שלך מחדש בעוצמה עזה בתוך הטיפול. תני לזה עוד זמן... שלך, אורנה

היי אורנה, תודה לך, חיכיתי לך:). אני אנסה לחדד את השאלה- האם יש מצב שמטופל לא יצליח להתגבר על "השריטה" שלו? עננית