שונאת את התלות הזו

ואת מה שהיא גורמת לי להרגיש. שונאת להתגעגע ככה. שונאת להרגיש כל כך רכושנית. קשה לי עם החופשות האלה שכנראה אין להן אף פעם זמן מתים. מפרגנת לה, יודעת שמגיע לה לצאת לחופש, מודעת לקושי ולעומס אבל לא רוצה שהיא תצא לחופש. והיום, ראיתי אותה ונשתלתי במקום. היא אמורה להיות עכשיו בחו"ל לפי מה שהיא סיפרה לי. בגלל זה לא נפגש היום - כך היא אמרה. והנה היא. היא לא ראתה אותי, ואני אמרתי לעצמי שאולי דחו את הטיסה. אולי היא עושה דברים אחרונים לפני הנסיעה. ובכלל, הרי יש לה חיים שלמים ומלאים וכשאני שם, רק אני שם, אבל אני לא שם כל הזמן (וחבל...). ועכשיו למרות כל ההבנה וההגיון אני לא מצליחה שלא להעלב, שלא להרגיש זנוחה. נו, מתי כבר יגיע ספטמבר???

ערב טוב, ספטמבר. כמה הרבה תקוות הוא מגלם בתוכו. שדות צהובים צרובי אבק ושרב ממתינים בציפייה עיקשת לגאולה. החום הנורא, המעיק, המחניק, עומד כעננה עצומה וכבדה, מאיים להטביע את כל מה שנשמה באפו. זמזום קלוש של מזגנים עייפים מרמז שמשהו בכל זאת עוד פועם, לא נכנע. חפץ חיים. הוא חייב להגיע בסוף, ספטמבר. הוא יביא איתו את ההקלה בעומס החום, את העננים, את הסתו, את השנה החדשה. ואותה. מבטיחה - ליאת

היום כבר קל יותר (וגם המזגן עוזר). עוד יום פחות עד ספטמבר :-)