דילמה רצינית.....מוזר ביותרררררררר

הי.......... אוקי אז זה מתחיל ככה:אני בת 24 סטודנטית ולאחרונה יצא לי להיכנס לאיזה מקום עבודה שהוא גם די בתחום שאני עוסקת בו.....עכשיו אותו בוס בן 37 ממש בנאדם מדהים כלומר:מבחינת הידע וה"טוב לב"שלו עכשיו כאן גם מתחילה הבעיה העיקרית נורא התחברתי אילו והוא די מחבב אותי ודי יצא לנו לפתח שיחות נפש עמוקות וכו........ הוא הציע לי כל מיני עבודות שיכולות להתאים לי ודיברנו על זה שאני יעבור לגור אצלו כי אני מחפשת דירה ויש שם מקום מבחינתו אני חושבת שבאמת זה תמים ומצד שני אולי יש מניעים אחרים אני מבחינתי ההיתי עוברת אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו אבל..........מצד שני מאוד מוזר מה מספרים לכולם האם בכלל לעשות את הצעד הזה אולי בסוף הוא יראה את זה כניצול (יממאס לו ממני)אני נמצאת בתקופה שאני מאוד רוצה לעזוב את הבית אבל אין לי מספיק כסף אני יודעת ששם יהיה לי טוב כי תהיה את הפרטיות וכו נשמע הזוי אני יודעת אבל כנראה שקוראים דברים כאלו בחיים ובכן....................מה אתם חושבים נפלתי על כל הראש או ש......אני כבר לא יודעת מה לחשוב והאם ללכת על זה וכו האמת שחשבתי אולי יכול לקרות בינינו משהו אבל פתאום מצאתי את עצמי אולי מסונוורת מהכסף הייתכן??.......אני בשוק שאני חשבתי ככה אני כל כך בנאדם עם ערכים וכו הצילו צריכה ייעוץ דחוף תודה מראש!

שלום נתלי, מגורים עם הבוס שלך שומטים באחת את הקרקע מתחת למה שמכונה "מ?נ?ה?ל תקין". אם תטי אוזן לחדשות, תוכלי לראות לאן יכולים להרחיק יחסי מעסיק ועובדת. ברגע שאת נכנסת לדירתו - ולא חשוב באיזה סידור - זה פתח לצרות. עליך להחליט אם את רוצה אותו כבן-זוג או כבוס. השילוב נראה לי רע מכל בחינה. אומרים שאדם פיקח מצליח לצאת ממצבים שהחכם כלל לא היה נכנס אליהם. נסי להיות חכמה במקרה זה. בברכה ליאת

שלום. אני טיפוס מאד מורכב,אני חושבת על משפחתי והסביבה לפני שאני חושבת על עצמי,למרות שאני יודעת שאף פעם אי אפשר לרצות את כולם,וכן תמיד ידברו אז לפחות אעשה כרצוני,בשכל אני מבינה זאת אבל במציאות אני פועלת בניגוד לרצוני.בעיקר אני מהיום שהכרתי את עצמי מנסה לרצות את אימי,למרות שהיא טוענת שהיא פתוחה ומקבלת כל אדם כמו שהוא אני רואה ושומעת קטעי שיחות שבהם היא מדברת בביקורת קטלנית כלפי כל מי ששונה ממנה או חושב אחרת.{אגב קשה לי לדבר על זה עם הפסיכולוגית שבגמר הטיפול היא תרכיב פרופיל שלילי על אימי,וכן אני מפחדת לבכות בפניה כי יצרתי לי תדמית של אחת ששום דבר לא ישבור אותה}ואני חושבת שאני מאד מוסרית ויש לי מצפון מפותח מאדכל הזמן אני חיח בהרגשה של עדיין אני לא מספיק .. וכן לאימי יש סף כאב מאד גבוהוכשילדתי סירבתי לאפידורל כי גם אימי ילדה בלי כדי להוכיח שגם אני חזקה{למרות שאני לא כל כך}אגב אימי לא ידעה מהסיבה להימנעותי.ולמרות שאני מבינה את הבעיה אני לא מצליחה להשתחרר ממנה,אשמח לשמוע את דעתך. . תודה ושיהיה לך רק טוב.