הייאוש הבלתי נגמר ותכלית הטיפול

שלום, ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים, ניסיתי גם תרופות ובכל זאת הייאוש האיום עדיין כאן. התחושה שאני שונה מאחרים, שאצלי הכל עובר דרך פריזמת הרגש, שצריך כל הזמן להרגיע את הרעב הרגשי לבטחון, לאהבה, לתשומת לב, ושאיכשהו, דווקא בגלל הצורך העצום הזה, הכל נמנע ממני... מישהו שאל פה לא מזמן מה הפואנטה של טיפול...בעיני זה נחווה כנסיון "לחינוך מחדש", אולי לא בצורה אלימה, אבל בנסיון לגרום לי להבין, שההתנהגות, ההרגשה או המחשבה שלי לא משרתות את האינטרסים שלי ולכן מוטב להחליפן. אם באמת הכל הוא עניין של השקפה, מה הסיכוי שלי לאמץ דווקא את השקפתו של המטפל או של עולם "המתפקדים הבריאים בנפשם" so called ? מה זה כבר משנה. לא מבינה את מי שלא רואה את הגלמודים, העצובים, הנכים ה"לא משתקמים" ושאר פליטי החיים. את מי שהחיים נראים לו כחגיגה אחת גדולה...

מיואשת יקרה, אין לי מה לומר. היאוש והכאב שלך עוברים דרך המסך וחודרים אל הלב. כשהצמא הוא רב, כפית גם היא מלאה במים - היא רק כפית. אני מאחל לך, שהמעיין ימצא, גדעון