לא יכולה יותר

לא יכולה לסבול את הכאב הזה יותר הוא הגיע לרף שקשה לי לעמוד בו אני יושבת כאן ומנסה לחשוב איך אפשר לעבור את זה ולא מוצאת שום רעיון יעיל. מנסה לכתוב, אולי הכתיבה תעזור, אבל יודעת כבר עכשיו שאצטער על ההודעה הזו לא אכפת לי. אין לי כלום בעולם הזה חוץ ממילים. כולם מתפרקים לי אפילו הפסיכולוגית שלי. בא לי לחתוך אבל אסור אסוררררררר אסורררררררררררררררר. מטורפת זה מה שאני שונאאאאאאאאאאאאאאת את עצמי ושונאת את העולם המסריח הזה. בחיים לא יהיה לי טוב ואם זה ככה אז בשביל מה? אף אחד לא מבין אף אחד לא יודע מה קורה. לא מסוגלת לעמוד בכל זה. נראה לי שאני מתאימה לאיזו מחלקה סגורה אולי זה מה שצריך לעשות אלה הכוחות שיש לי מאחורי המסכה יפת הנפש הזו. לא רוצה להיות אחראית על כלום רוצה שיגידו לי מה לעשות ומתי ואיך ואיפה. אני לא מה שכולם חושבים. לא רוצה להרגיש יותר.

הי רשת, מותר לך... זה בסדר. יש ימים כאילו ...והם עוברים. שהרי, סופי השבוע הם היותר קשים, התעודדי... גדעון

היי רשת, כאן. דואגת לך. תגידי אם ואיך אפשר לעזור לך. יעלה

רשת יקרה! בטח שתהיי בסדר, אבל את לא צריכה להרגיע את הדאגה שלנו. לפעמים, כשכל כך רע וכואב, כשמרגישים שאנחנו משתגעים, כשהמסיכה לא מגנה עלינו יותר, ונדמה שאף אחד לא מבין, ושכלום לא יעזור, ונשארות רק מילים... חשוב לדעת שיש מי שקורא את המילים האלה ודואג לנו. המילים שלך הגיעו אלי. נגעו בי. מילים מוכרות, כואבות כל כך. אני פה. מחכה איתך שהסערה תשכח. הדר

רשת, אם את יכולה, תשמיעי קול. תגידי אם הוטב לך קצת. תגידי גם אם לא... מאחלת לך שבוע קל עד כמה שאפשר. יעלה

יעלה, הדר, אני כאן. מאוד תשושה. פחות כואבת יותר עייפה. סליחה על שהדאגתי אתכן מחר יהיה יום חדש אני מקווה רשת