קריסת רשתות

לא מוצאת מילים. לא משתפת. לא אומרת כלום. הכל מפחיד. הכל מאיים. נחנקת. כמו ילדה קטנה מפחדת מהפחדים הכי ראשונים. מהחושך. מרעש. מלהיות לבד. בא לי לזרוק את הכל. מתחילה לקלוט שאוטוטו אהיה סטודדנטית ויודעת שזה גדול עלי ושאני לא מסוגלת. בא לי לזרוק את הכל עכשיו. לפני שזה מתחיל. אין לי סבלנות ללמוד הראש כל כך עמוס בדברים לא פנוייה לזה ובטח גם הטיפול יסתיים תכף כי אני אהיה שם והיא פה. המערכת כל כך עמוסה שלא נראה לי שיש סיכוי שאצליח להיות כאן. ואני לא מסוגלת לעשות את זה לבד. את השינוי הענק הזה. שוב לעבור דירה ושוב לא להיות שייכת לשום מקום. הגיע זמן פרידות. נפרדת ממקום העבודה שלי, מהנערים והנערות. מתחילה תהליכי פרידה איתם וגם איתי. מסכמת איתם את התקופה הזו ויודעת שהסתיימה תקופה גם בשבילי. בא לי לבכות, אבל הדמעות יבשות. בא לי לצרוח, אבל הפה לא משמיע קל. ואני מפחדת. אני כל כך מפחדת... ומרגישה שהאדמה רועדת לי מתחת לרגלים.

רשת יקרה, הנה. את כן מוצאת מילים. לפחות כאן. מאוד ברורות המילים שלך. כמו תמיד מעבירות מצוין, את הכאב, הבלבול, הפחד וגם את האומץ. מעברים, פרידות, התחלות חדשות, מפחידים תמיד. את כולם. זה כל כך טבעי. אלה, קשים במיוחד כשהעולם הפנימי שלנו מעורער. מספר פעמים סיפרת לנו כאן כמה את מצליחה ומוערכת במקום העבודה שלך, עם הנערים. כמה יציב לך שם. *זה* העולם החיצוני. גם לימודים זה עולם חיצוני. את תראי שאחרי שתתגברי על הפחד של ההתחלה החדשה, של המקום הלא מוכר, את תמצאי שם את מקומך ותביני שזה לא גדול עלייך בכלל. אני חושבת שיש בך עוצמות שאת עוד לא מודעת אליהן מספיק. מכאן, נראה לי שיש מעט דברים שגדולים עלייך. את בחורה כל-כך אמיצה ומוכשרת. ולגבי הפסיכולוגית, אל תיפרדי. תעשי מאמץ ותגיעי אליה פעם בשבוע. לא יודעת איפה את הולכת ללמוד, אבל המדינה שלנו כל-כך קטנה. נסי להימנע מרעידת אדמה נוספת, לפחות בהתחלה. נסי לשמור את העולם הפנימי שלך יציב ככל האפשר. מאחלת לך שתמצאי כוחות, שתמצאי את הדרך לגדול מכל השינויים והפרידות. איכשהו, אני סומכת עלייך שתצליחי. שלך, יעלה

יעלה, המילים שלך הצילחו לשחרר ממני כמה דמעות. אני כל פעם מופתעת מחדש מהנגיעה הזו שהרשת מאפשרת. אני גרועה בשינויים. זה תמיד עושה לי קשה אני שונאת אי ודאות ועמימות. זה יכול לחרפן אותי. לוקח לי הרבה זמן להתרגל ולהתחיל לשחות, אבל בדרך כלל זה קורה בסוף. לא יודעת אם אצליח לפגוש את הפסיכולוגית שלי. אדבר איתה על זה ביום ראשון... באמת הגיע הזמן. מרוב פחד אני לא מעלה את זה. מפחדת שהיא תגיד שצריך להיפרד. כבר הרבה שנים אני אצלה ובמובן מסויים באמת הגיע הזמן, אבל אני לא מסוגלת להיות עכשיו לבד עם כל השינויים הגדולים האלה... צריכה שיוסיפו עוד כמה יממות לשבוע- ואז אולי יהיה בסדר. יש לי שני קולות בראש. אחד שאומר לברוח, לוותר על הכל עכשיו והשני שאומר לנסות. כשאני מתחילה משהו אני בדרך כלל הולכת איתו עד הסוף. אולי בגלל זה כל כך מפחדת להתחיל... יותר מיידי פרידות התחלות חדשות בחודשים הקרובים. מה שלומך? תודה שאת כאן יעלה, כותבת לי ונמצאת איתי. שבת שלום, רשת