לאביב

תודה על השיחה מאתמול. נראה כבר מה אני אעשה עם הטיפול..... אני לא באמת יכולה ללכת לטיפול פרטי,כי אין לי ממה בדיוק לשלם.המשכורת הצבאית שלי היא בערך 400 שקלים וזה לא בדיוק יספיק לטיפול שבועי:) הבעיה היא שקופות החולים והמרכזים לא יקבלו אותי כל עוד אני בצבא. אני אחשוב כבר... אל תציעי לי לצאת על נפשי כי אני לא מסוגלת לעשות את הצעד הזה . אין לי כח שהמשפחה שלי תתחיל לקנטר אותי ולשאול שאלות מטופשות... יש לך רעיון אולי? את חושבת שאני אחזיק מעמד 10 חודשים באותו מצב?מבלי להדרדר עוד יותר? כרגע אני נחשבת בולמית עם נטייה לאנורקסיה.אני במצב גופני לא משהו אבל...

היי אנג'ל. את באמת מבלבלת אותי, ואני כבר לא מבינה כלום, מצטערת. כמו שאמרתי לך אתמול, הצעד הראשון הוא להחליט קודם כל אם את רוצה בכלל לצאת מזה, אחר כך תמצאי את הדרך, אבל קודם תחליטי. ברגע שתחליטי ותהיי נעולה על זה במאה אחוז, כבר תמצאי את הדרך לעשות את זה. ממה שאני שמעתי ממך אתמול המצב לא בדיוק ככה. לשניה את אומרת לי שלא טוב לך איפה את נמצאת, ומשפט אחרי זה את אומרת לי שהחלטת להישאר ככה. אני אולי נשמעת בוטה, ואני מאוד מצטערת על כך, אני מבינה את הכאב ואת הסבל שלך, הייתי שם בחרא עמוק, נחלצתי משם במאמצים עצומים, אני מאוד רוצה לעזור לך, אבל "אין לי פתרון קסמים", והמשפט הזה לא שלי, אני רק מצטטת אותו. אלה דברים שנאמרו לי בתחילת הדרך. בשיחה שמעתי אותך אומרת שאת לא מוכנה עדיין לוותר על הבולמיה, ותקני אותי אם אני טועה, שמעתי אותך אומרת משפטים כמו "זה הטיפול שלי בינתיים", וזה לגיטימי, אבל אם זו הבחירה שלך, את חייבת להתמודד גם איתה, ולא משנה אם זו בחירה מרצון או מכורח הנסיבות. הרגשתי אותך באיזה מקום מנסה להתחרות בי בחומרת ההפרעה, מנסה להרשים אותי אולי בכך שאת עולה עליי מבחינת הפגיעה העצמית, איכשהוא אולי אפילו גאה בזה, ושוב תקני אותי אם אני טועה. נכון, הגענו לאותה הפרעה ממקומות שונים, אני יודעת שאני הגעתי לשם כדרך התמודדות לא נכונה עם סיטואצית חיים, שבעיני היתה בלתי נסבלת, ויכולתי רק להקיא אותה החוצה. אני לא גאה בהפרעה שלי, תמיד גרמה לי רק סבל, אף פעם לא הרגשתי שליטה כשהקאתי, לא הרגשתי בעלת כוח, רק רציתי להתעלף אל השינה, כי כל כך כאב לי. ואת יודעת מה תמיד תמיד תמיד רציתי לצאת מזה. רק לצאת מזה. לא היה לי זמן להשקיע בזה טיפול וזמן, כי הייתי צריכה להיות שם בשביל אבא החולה, אבל תמיד רציתי. נכון היו פעמים שחשבתי שאני לא מסוגלת, שהרמתי ידיים, שויתרתי, שהתייאשתי, שלא היו לי כוחות להילחם, אבל הרצון הפנימי העמוק תמיד היה שם. העיצה שלי אנג'ל היא שתקחי לך פסק זמן קטן, כמה דקות, כמה שעות, שישי - שבת, כמה שתצטרכי, ותשבי עם עצמך ותחשבי טוב טוב מה את רוצה. את רוצה לצאת מזה ? או שאת רוצה להיתקע בזה ? זמנית או לא זה כבר לא משנה, למרות שסתם כדרך אגב ככל שתישארי בזה יותר זמן יהיה לך יותר קשה לצאת מזה. אם תחליטי שאת רוצה להישאר עם זה, תצטרכי להתמודד גם עם זה, כי גם זה לא קל, אם תחליטי שאת רוצה לצאת מזה, לא הכסף ולא הצבא יעצרו אותך. כל האמצעים יהיו כשרים בעינייך ואז תעשי באמת הכל. אני יכולה למשל לחשוב על פתרון של לספר למשפחה ולבקש מהם כסף לטיפול, ואני יודעת עד כמה זה קשה, אבל אם תחליטי שאת רוצה לצאת מזה, זה יהיה שווה לך הכל, ואני מתכוונת הכל. אני עשיתי את זה וזה עבד. ישבתי אם עצמי שישי - שבת שלמים, מתייסרת, מתחבטת, מתלבטת וסובלת, ובסוף החלטתי, שאני יוצאת מזה. אבל שוב זו החלטה שלי ורק שלי, ואלה הכוחות שלי ורק שלי. אני מצטערת שוב אם אני נשמעת בוטה, קצת. זו ממש לא הכוונה. הכוונה היא רק לנסות לעזור, ואולי לנסות להראות לך מה אדם מבחוץ רואה אצלך, אולי דברים שלך עוד קשה לראות. ושוב הייתי שם באותו החרא, יצאתי משם, כבר 15 ימים לא הקאתי, וזה ההישג שלי. היה לי קשה בדרך, היו לי התקפות דיכאון, חרדה, פחדים, רצון למות, כמעט הכל, אבל מסע הייסורים הזה שווה בשבילי, כי כל יום שאני לא מקיאה הוא יום שאני חיה. אם הצלחתי לעזור, אני שמחה, אם יש משהו נוסף שבא לך לשאול אותי, אני פה, ואת מוזמנת. ושוב אני מתנצלת שאני לא יכולה לתמוך יותר, אבל עוד אין לי במה להאחז. אם היית מחליטה שאת רוצה לצאת מזה, הייתי נותנת לך 100% עזרה ותמיכה שאני יכולה, אבל אני לא יכולה ולא רוצה לנסות לשכנע אותך שכדאי לך לצאת מזה, זו לא החלטה שאני צריכה לקבל, אלא את ואת לבד. אביב.

שוב סליחה אם נשמעתי בוטה, אבל אני מאמינה שהדרך היחידה לצאת מזה היא להתמודד עם הדברים, לא לטייח ולא להתעלם מכלום. אני עושה את זה גם לעצמי, תוקפת את עצמי על דברים שאני עושה, על מחשבות שאני חושבת, אני רואה בזה צורת התמודדות שמתאימה לי כדי לצאת מהבלגן. יש לי מודעות עצמית גדולה לדעתי, ואני מנסה להשתמש בה כדי לבקר את עצמי על כל צעד ושעל, כי אני מאמינה שזו הדרך החוצה מהבלגן. אם זה לא מתאים לך, את יכולה פשוט למחוק את התשובה שלי, ולהתעלם ממנה, וזה גם בסדר מבחינתי. אני רק מנסה להביא לרשותך את הכלים שעבדו אצלי מתוך תקוה שאולי זה יתאים גם לך, כדי לנסות לעזור, אבל אני יודעת שזה לא מתאים לכולם. מקווה שלא נפגעת.

אני כן רוצה לצאת.חשבתי שסיכמתי את זה בסוף השיחה."אני רוצה לצאת אבל אין לי כוח". מנסה להתחרות על חומרת ההפרעה...?תראי,מי שעושה את זה בד"רכ לא שם לב.כשאני חושבת על זה , יכול להיות שבאמת עשיתי את זה....אבל זה לא בגלל ש"זה מה שיש לי כרגע" , אלא כי הרגשתי ממש חלשת אופי מולך.חיפשתי אלף ואחת סיבות,כיצד אני שנחשבתי תמיד ועד היום בעיני אנשים בחורה חזקה,פתאום ניצבת מולך ואני כ"כ חלשה לעומתך. ניסיתי לחפש את הסיבות,ומצאתי רק דבר אחד.הפרעת האכילה שלי פחות חמורה משלך.אני לא מקיאה 12 פעמים ביום ואין לי בולמוסים אדירים יותר(היו לי במעבר ביןם האנורקסיה לבולמיה).הבעיה היא אצלי בראש,דרך המחשבה שלי הרבה יותר פגומה.אני לא צריכה לחיות פה בעולם הזה. אני למשל לא יודעת איך "אוכלים" את הדכאונות.אני לא יודעת להסתגר בחדר.לא יודעת לבכות לעצמי.אני מתחילה להיות עצבנית ולהתחיל להתרוצץ כמו עכבר. את רואה את ההבדל?אני עדיין מגיבה כמו ילדה קטנה.