צעקות, האם רק שלילי?

שלום, יש לי חברה כשנה והקשר שלנו חווה עליות ומורדות. חלק עיקרי מהעניין הוא שאני אדם אמוציונאלי מאוד ואימפולסיבי. אני נוטה להגיב מהר ובצעקות לתגובות המפריעות לי לדברים שנעשים ע"י חברתי. הדבר נובע בעיקר (לדעתי לפחות) מרקע משפחתי שבו צעקות היו חלק אינטגרלי בחיי משפחתי ולכן סיגלתי לעצמי צורת התנהגות כזאת. חברתי מצידה גדלה בבית הפוך. בית שבו אסור (באופן קיצוני) להרים את הקול בכל מצב שהוא.כמו שהדבר מתפרש על ידי צעקות נראות בעיניה כהשפלה, כחוסר עונים ובעיקר כחוסר שליטה ולכן היא מסרבת לצעוק וכן שיצעקו עליה. כשאני צועק היא נפגעת ובוכה כמעט אוטומטית ומתכנסת בעצמה. ברור לי שצורת ההתנהגות שלי אינה מקובלת ופוגעת ואינה תורמת לקשר ואף הורסת אותו. אני מנסה לעבוד על צד זה חזק גם מכיוון שאיני רוצה לפגוע בחברתי. מצד שני, תגובתה של חברתי לצעקות הינה לדעתי מוגזמת מאוד וקיצונית. אני רואה בזה שאני צועק כהבעת אכפתיות. ככה אני מגיב לדברים החשובים לי. התגובה של התעלמות בכי אוטומטי והתכנסות בצעמך לכל צעקה שהיא, ללא קשר לנושא הויכוח נראית לי מגוכחת ואף פוגעת בי כי אני נמצא בסערת רגשות והדבר האחרון שאני רוצה הוא שיתעלמו ממני אלא יגיבו עניינית למה שאמרתי. חשוב לי שהיא תבין שזה חלק ממני ולא קשור אליה ישירות. לדעתי אין בצעקות פסול כל עוד הדבר נעשה במידה וברגע הנכון (ברור לי שהמצב הנוכחי אינו כזה ועליי להשתפר פלאים). אני מחפש מאמרים או ספרים המדברים על עניין זה ומציגים את הפן החיובי של הצעקות. לדעתי מאמר או ספר נייטרלי יצליח להבהיר לה את גישתי. אני מרגיש שאוכל להתקדם לכיוונה יותר אם תהיה לה הבנה בסיסית למה שאני מרגיש והיא תיפתח יותר לעולמי. תודה מראש, יוסי

שלום יוסי, אתה וחברתך מביאים עמכם, "מהבית", סגנונות הבעה רגשית מאוד שונים. בעוד אתה רגיל להביע את עצמך באורח סוער ואותנטי, ורואה בכך עדות לאכפתיות וקרבה, היא רואה בהרמת הקול תגובה קיצונית ומרחיקה. נדמה לי שאתם ניצבים כעת בפני אחד האתגרים המורכבים ביותר בקשר זוגי - כיצד מחברים שני סגנונות חיים כל-כך שונים ל"בית" חדש אחד. מתוך הבנה שזהו האתגר העומד בפניכם, נראה לי פחות חשוב למצוא הצדקות לכל אחד מהצדדים (ברור שיש מה לומר בזכות הבעה רגשית חיה ואותנטית, וברור שיש מה לומר גם בזכות איפוק ושליטה עצמית). במקום זאת, נראה לי נכון להשקיע מאמץ בחיפוש הדרך המשותפת שלכם לחיים (במילים אחרות - לדבר על זה, ולדבר על זה, ולדבר על זה, גם אם זה מעייף כמו שזה נשמע...). לצד העבודה המשותפת, אני תומכת בתחושה שלך שכדאי לעשות עבודה פנימית עם הכעס שלך. זאת משום שהבעה רגשית חיה ואותנטית זה לא רק רע, אבל זה בהחלט יכול להקשות על סביבתך... המון הצלחה, אורנה