למה :(

למה המלחמה הזו היתה צריכה לפרוץ- בהיבט הכללי אני עדיין לא תופסת איך בשנת 2006 אנשים מסוגלים להרוג בני אדם. פשוט לא תופסת. ובהיבט האישי- עד שהרגשתי שאני מצליחה להתחיל ליצור לעצמי חיים נורמליים, מתחילה להיפטר מדפוסים אותם אני תופסת כקלוקלים אצלי, פשוט מתחילה את התחלת הגשמת הרצונות, שמובילים בדרך לחלומות הגדולים יותר, לחיים אותם אני באמת רוצה ליצור לעצמי, והרגשתי שאני בכיוון הנכון (כמובן עם עוד הרבה עבודה, אבל לכל דבר יש התחלה), אחרי קצת יותר משנה בטיפול, פתאום פורצת לה המלחמה. וההורים מתקשרים, לוחצים עלי לבוא אליהם, למרכז. לעזוב את החיים המקסימים שלי כאן. והם פשוט באו, וממש לקחו אותי מכאן. אני ידעתי מראש מה הולך לקרות. פשוט לא רציתי לחזור. העדפתי לחיות כאן לבד, ללא השותפות, בצל הקטיושות, העיקר לא לחזור לשם... אבל כנראה שהפחד גבר עלי. או יותר נכון, נכנעתי ללחץ ההורים-לא ממש לחץ אלא הם פשוט באו ולקחו אותי. וזהו. תחושת הזמן אבדה, לא עשיתי כלום, חטפתי צעקות על ימין ועל שמאל (רבאק, אני כבר מזמן, אבל מזמן לא בת 18. ומה ז"א "זה הבית שלי אז את תעשי מה שאני אומרת לך"? למה לעזאזל אני לא יכולה ללכת לישון בשעה מסויימת אלא דווקא בשעה אחרת- לא ששמעתי, אבל חטפתי על זה כהוגן. לא פיזית. מילולית. ולמה אני לא יכולה סתם ל לעשות כלום? די כבר...). לא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש- כי ברגע שהם רואים את זה- הם ישר יורדים עלי. וככה העברתי את הימים והלילות, מקללת את המלחמה שהרסה לי את הזמן הזה, שהרסה לי את התוכניות, שהרסה אותי. מייחלת לחזור. וחזרתי. אבל נשאר להתחיל להתרגל, להסתגל, לתפוס שהנה- חזרתי לחיים המקסימים שיצרתי לעצמי. אבל כנראה והתקופה האחרונה היתה חזקה ממני ואחרי תקופה כה ארוכה של כלום, של מחיצה לקיר, זה לא פשוט "לחזור". ועוד זמן הולך. ועוד תוכניות משתבשות. ועוד חזרה לדברים שאני לא באמת רוצה לעשות אבל עושה, והדברים שאני באמת רוצה לעשות- אני לא עושה. וסבסוד הטיפול עוד מעט יסתיים. עד סוף החודש. וכן, אני אחפש פסיכולוג/ית אחר/ת, אבל אני צריכה לחכות עד שאתחיל לעבוד, במקביל ללימודים. אוף, זה פשוט הרס לי.

שלום **, את צודקת, המלחמה גובה ועוד תגבה מחיר מכולנו. אצל חלקנו, שאיבדו במלחמה אדם קרוב, החיים ייצבעו מעתה בצבעים אחרים, מרים יותר. אלה שביתם נחרב, יצטרכו למצוא את הכוח לאסוף את הרסיסים (הממשיים והנפשיים), ולבנות מחדש. ויש עוד מחירים - של חרדה, של דיכאון, ושל תחושת עצירה וקלקול. אין לי אלא לקוות שתמצאי את הכוח לעמוד גם בפני האתגר הנוכחי, ותצליחי להחזיר את ההתקדמות שהתחלת בה למסלולה. שיהיה שקט, אורנה