לא מבינה את האנשים..

כשאני נמצאת לבד בנוכחות אנשים שמכירים אותי, כשהם פוגשים אותי מברכים אותי לשלום והולכים הלאה, או עושים טובה שאומרים לי שלום, וכשהם פוגשים אותי עומדת ליד נכדיי, או בני, או ביתי, או אורח שהזמנתי, הם מתהפכים 180 מעלות, פתאום מגלים בי התעניינות, מגלים התעניינות בנכד (יתכן והוא מושך מאד תשומת לב בגלל יופיו הרב), אך גם שאני מזמינה אורח או אורחת והם לצידי- האנשים יותר אמפתיים כלפי. אך כשאני לבד אני לא מרגישה שהם רוצים את קרבתי. אינני יודעת מדוע?. אני מרגישה שאנשים היום אינטרסנטיים, לא אמיתיים, כי כשמכבדים/אוהבים מישהי צריכים לאהוב אותה גם בכל מצב גם כשאני לבד לא שמישהו לצידי. בקיצור אולי תעזרו לי לפענח: אני פשוט לא מבינה את הסיבה, לא מבינה את האנשים מדוע כשאני לבד הם אחרת וכשאני עם מישהו לצידי הם אחרת? תודה רבה - שרית.

שלום שרית, כיצורים בטבע, גם בני אדם פועלים עפ"י חוקים הישרדותיים. לא נעים להגיד, אבל אנו נוטים להגיב יותר לגירוי חדש מאשר למשהו שכבר ראינו ושמענו הרבה. נכד יפהפה שהולך על ידך הוא בהחלט חידוש עבור שכנים ומכרים, וטבעי שימשוך את תשומת לבם. אם תבדקי את עצמך ביושר, סביר שתגלי שאינך שונה באופן מובהק, וגם את מגיבה אחרת למשהו חדש המופיע בנוף. אין בכך כדי לבטל את תחושות הבדידות שלך, ואת הפגיעות מול מה שנחווה על ידך כהתעלמות. כדי לרענן את המעגלים החברתיים שלך, תוכלי להתעניין לגבי חוגים, קורסים, פעילויות במתנ"ס השכונתי, או כל דבר אחר שיכול לחשוף אותך לאנשים נוספים ולתחומי עניין חדשים. הגיל השלישי, המתאפיין לעיתים קרובות בשפע של פנאי, מעניק הזדמנות להתחלות חדשות ומרגשות. נשמח לשמוע על ריגושים חדשים והתפתחויות בברכה ליאת

שלום ליאת. ברצוני להוסיף ברשותך. גם כשהנכד היפיוף לא לידי, גם כל אדם זר שלידי, הם לא מדברים ומפעמים מזה שעומד לצידי, אך יותר מקבלת תשומת לב שמישהו לידי ולא חשוב מי. אם אני לבד אומרים בקושי שלום והולכים. ושאלה נוספת שכואבת לי מאד ואני לא יודעת כבר איך להתמודד עם זה. בעלי מרבה בשיחה ומוציא קיטור גדול וארוך בדיבור עם אחרים ואיתי בקושי מחליף מספר מילים. אוצר המילים דל מאד שכמו שמדברים אל איזה עוזרת בית: גיהצת לי? קנית? מישהו התקשר? מישה חיפש אותי? מה חדש (אך אינו מביט לי לעינים רק ראשו הצידה, כאילו לצאת ידי חובה "שמתעניין" בי.). ולא פעם הדגשתי בפניו שהלוואי שירבה איתי בשיחה כמו עם אחרים. והכי מפוצץ אותי, שבקושי רב מספר משפטים מדבר כשחוזר מעבודתו, אינו משתף אותי מה קרה במשך היום, אך כשמישהו נכנס אלינו לבית, וזה יכול להיות כל אחד: פתאום כמו פיצוץ צינור של מים, המילים קולחות, פתאום פוליטיקה וכל נושא שבעולם. איתי יכולים לדבר על כל נושא שבעולם, אולי הוא מנסה להנעים את זמנם של האחרים, להרשים את האחרים, וכשאני עומדת לצידו ליד האורחים בבית, הוא אפילו מתעלם ממני לחלוטין ואינו מעיז להביט בי, רק מסביר ומדבר ומשוחח עם שאר האנשים בבית. אני כמו אויר. בא לי למות ממנו. חוץ מיזה הוא אוהב לעזור בבית ואבא טוב. אני מאד מאד סובלת מיזה וזה הנושא היחיד שתמיד ממורמרת ממנו, והוא לא משתנה.מה עלי לעשות בכדי לזעזע אותו, לשנות אותו אם אפשר בכלל ומדוע זה כך??? האם האישה היא מובן מאליו, היא זבל?????????

שלום שוב, שרית, אישה אינה דבר מובן מאליו, ובוודאי שאינה "זבל". מסתבר שבבתים רבים, בעיקר אחרי שנות נישואין רבות, העניין המשותף בין בני הזוג מסתכם באותן שאלות קצרות שהזכרת ("גיהצת לי? קנית? מישהו התקשר? מישה חיפש אותי?"). נדמה לי שבמקום לבוא בטענות לאחרים, ובמקום לקוות שהם ישתנו, טוב יותר יהיה לקחת אחריות בעצמך, ולחלץ את עצמך מהעמדה של "עוזרת הבית". תחשבי כמה נחמד יהיה אם תוכלי לענות: לא יודעת מי התקשר פשוט כי לא הייתי כאן! או - לא הספקתי לגהץ כי יצאתי לשתות קפה עם חברות! תוכלי כמובן ללכת בה במידה לחוג תנך, קורס בידיעת הארץ או שיעורי יוגה. זכרי, מה שמשתנה וחורג מהשגרה - מעניין. בהצלחה ליאת