התייעצות

היי אורנה, מה שלומך? עם כל הרצון הטוב לא לתת למלחמה מקום אני מבינה היום שהיא פשוט לקחה לה מקום. אני מתוסכלת, עצבנית וכועסת. ואני לא בטוחה שאני יודעת למה או על מי... כל החודש האחרון הפסיכולוגית שלי התקשרה לקבוע פגישה והתקשרה לבטל. שוב התקשרה לקבוע ושוב לבטל וחוזר חלילה. חצי מהזמן אני על הולד. עד היום לא כעסתי אבל היום היא הרגיזה אותי בטלפון. התכוונה לטוב ויצא רע... אני מרגישה שאני מגיעה לנקודת רתיחה וחייבת להוציא קיטור. והיא לא פנויה (רגשית). היא באמת לא פנויה. אז... חשבתי לקבוע פגישה חד פעמית עם פסיכולוגית מהמרכז. סתם בשביל להוציא קיטור. נשמע מוזר אני יודעת... מה את אומרת? נורית

שלום מצחיקונת, (זה לא שההודעה שלך מצחיקה, כך אני מכנה אותך ביני לביני מאז הארנב מוחא הכפיים...) אוי, אני כל-כך מבינה את העניין של "התכוונה לטוב ויצאה רע". בדיוק בשביל זה "המציאו" את גבולות הסטינג הטיפולי. כך שזה לא יהיה עניין של "נחמדות" ו"השתדלות" מצד המטפל, אלא שלמרחב יהיו גבולות ברורים ובטוחים שאפשר לכעוס עליהם ולהתייגע בגללם ולזלזל בהם - אבל הם שם. במלחמה כמו במלחמה, הסטינג הטיפולי פורח באוויר... סדירות של פגישות טיפוליות באמת ניראית כמו מותרות למול ההרס וההרג במציאות החיצונית. ואולי דווקא בגללם, כל-כך טוב היה אם אפשר היה לקיים את יציבות הבית שבנינו למציאות הפנימית. יום אחד (אני מקווה שהוא קרוב), תוכלי לומר לה בפגישה הסדירה שלכן, שיש חלקים של נורית שבאמת הבינו שהיא לא פנוייה, אבל יש גם חלקים שזעמו עד אין קץ... אני לא בטוחה שפסיכולוגית אחרת היא התשובה לזעם הזה, אבל אם תרצי נכתוב על כך עוד בשעות יותר סבירות של היממה. אה, וכדי שלא אחשב "מתחמקת", אני בסדר, תודה. לילה טוב, אורנה

היי אורנה, אני לא יודעת אם תקראי את זה. מקווה שתציצי... תודה רבה על תשובתך "המדברת". אתמול הוצאתי קיטור על שתי חברות שלי. חברות שמסוגלות להכיל זה נכס! אז עכשיו אני הרבה יותר טוב... :-) המלחמה עושה שני דברים במקביל. מצד אחד היא מקרבת. אנחנו מדברות קצת בטלפון. השאלות הרגילות (של שני הצדדים): "איפה את? מה שלומך? שמעת את הבומים? את יודעת איפה היו נפילות?" שתינו באותה סירה... או ביצה... מצד שני המלחמה מהווה תזכורת לזה שאני *רק* מטופלת. והיא לא פנוייה אלי כשהיא בעצמה דואגת. אורנה, אני סקרנית... את רואה בפנייה לפסיכולוגית אחרת בעיתית מבחינת האמון? אני שמחה לשמוע שאת בסדר. ומקווה שכשהמלחמה תגמר נוכל כולנו להיות יותר מ'בסדר'. נורית