החרדה והדיכאון

היי שלום, אני מחכה לתשובתך בכליון עיניים,אסביר את עצמי,אני אם לילדה מהממת מכל הבחינות,ילדתי כבת שש,ואחרי לידתה הייתי אובססיבית לגביה,לא נתתי לאף אחד להיות איתה,ואם היא רק השמיעה איוושה קלה הייתי אצלה,כיום היא מאד בוגרת לגילה ועצמאית,אבל אחרי הלידה לא הסכמתי להאציל סמכויות לבעלי כמו עזרה בטיפול בילדה ובשאר עבודות הבית,ואני המשכתי הכל בכוחות עצמי,בישולים נקיון ,כביסות עד שקרסתי באפיסת כוחות,והייתי בדיכאון היות שלא עמדתי בציפיותי,הקאתי ועוד מרוב לחץ והגעתי לפסיכולוגית שלי,ואני כבר שנתיים עם רסיטל,אני לא מאמינה שאשתנה בהרבה לאור הדברים הללו,האם אני יכולה להרות שוב מבלי להזיק.?

מתמודדת יקרה, הורים "מתחילים" נוטים לפעמים להתייחס באורח פרפקציוניסטי למטלות הרבות שההורות מביאה עמה, אך נראה שהבאת את עצמך עד להתשה פיזית ורגשית. אני חושבת שזה מצויין שעצרת את 'הרכבת הדוהרת' הזו, והתחלת לטפל בעצמך באמצעות טיפול פסיכולוגי ותרופתי. אני מניחה שעברת כל מיני תהליכים בטיפול, ושגם השאלה שהעלית כאן מדוברת ונבדקת שם. אינני יכולה לנבא כיצד תנהגי לאחר הלידה הבאה, אבל ללא ספק כדאי לחשוב (בטיפול ועם בן-זוגך) על דרכים להיערך לקראת זאת. אשמח להמשיך לעזור אם יש לך תהיות בנוגע לתחומים ספציפיים הדורשים הכנה והיערכות. בהצלחה, אורנה

היי שלום לך, קודם כל תודה שענית לי אבל תשובתך עונה ולא עונה כלומר לא חיכיתי שתקבלי החלטה במקומי אבל לפחות כיוון.נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי כבר 30 פגישות,ובעלי אומר שהוא לא רואה שום התקדמות,בשביל שתביני אני רוצה להסביר לך שבתור ילדה ובכלל אימי היתה הכל בשבילי כלומר:היועצת והכל ומלבדה לא שיתפתי אף אחד פשוט אף אחד ברגשותי ובמחשבותי ובחברה הסתכלו עלי כעל סנובית ומתנשאת כי בשביל להמנע מפגיעות הסתגרתי בעצמי ולכן זה שאני הולכת ומעיזה לדבר על חיי הפרטיים עם פסיכולוגית זה צעד גדול בשבילי למרות שאני שותקת שם די הרבה,או מקיאה כשנוגעים בנקודות רגישות זה נורמלי או שאני צריכה להפסיק את הטיפול?