זכרון בטיפול

שאלה שאין עליה ממש תשובה: כמה אמור מטפל לזכור בטיפול? ברור שלכל אחד קיבולת זכרון שונה. יש דברים חשובים יותר - לטיפול, למטפל, למטופל ויש כאלה שהם שוליים. עד כמה נכון לנסות להתרגל לזה שהמטפל לא זוכר דברים שלי הם חשובים? אז דיברנו ודיברנו ודיברנו אבל לאורך הזמן בכל פעם זה קורה ובכל פעם אני מופתע ומאוכזב מחדש. לפעמים אלה דברים טכנים, לפעמים פרטים שקשורים לחיים שלי ולסובבים אותי (מה אני עושה בעבודה, אם להורים שלי יש אחים ומה ההורים שלי עושים) אבל לפעמים אלה גם דברים שנוגעים בדברים מאד מהותיים שדוברו בטיפול, גם שבוע או שבועיים קודם לכן וכאילו הם נאמרים בפעם הראשונה... אולי צריך להסתפק שהתערבויות שנעשות תוך כדי המפגש, בתובנות ובתחושה הטובה? אולי לא נכון לתלות כל כך הרבה בהמשכיות האינפורמציה? אשמח לשמוע מה דעתכם

ג. שלום, נדמה לי שאין לי תשובה חד משמעית עבורך. השאלה שלך גרמה לי לחשוב לא מעט, ובכל זאת, קשה להשיב. אני סבורה שכולנו - כמטופלים - היינו רוצים להאמין שהפסיכולוג שלנו מכיר אותנו היטב, מכיר את הנפשות הפועלות בחיינו, ואת נסיבות חיינו במעגלים הקרובים והרחוקים. המשאלה הזו ברורה ומובנת. עם זאת, המבחן האמיתי הוא במה שקורה לך עצמך בשעה הטיפולית ומחוצה לה. אם אתה חש שבשעה הטיפולית המטפל מוקדש לך כל כולו, מספק תובנות חשובות, יוצר אוירה מכילה ותומכת, ואם אתה מרגיש שאתה הולך בין הפגישות עם חומר למחשבה, עם הבנות חדשות, עם התרחבות של החוויה שלך - אזי דוד שנשכח נראה לי פחות קריטי. אני נוטה להסכים עם פרויד, שהאמין כי אין צורך לעשות מאמץ אקטיבי לזכור פרטים אינפורמטיביים, וכי פרטים אלה יצופו בשעת הצורך בזכרונו של המטפל ברגע המתאים. חייבים לזכור כי אחרי הכל, זיכרון הוא מיומנות קוגניטיבית שאינה זהה באיכותה אצל כל בני האדם. יש מטפלים שזוכרים ללא קושי פרטי פרטים, ויש מי שמצליחים בזה פחות. אין זה מעיד בהכרח על איכות הטיפול ועל חוסר מקצועיות של המטפל. אם, לעומת זאת, השכחות שלו גורמות לך לחוש זלזול, חוסר אכפתיות כלפיך, עלבון וחוסר רציפות בטיפול, יש מקום לחשיבה ובדיקה מחודשת של התאמתו לך. בברכה ליאת

ליאת, תודה על התגובה, אבל אני רוצה לחדד משהו: זה לא דוד שנשכח. לזה התרגלתי והבנתי שאי אפשר לזכור הכל. זה גם לא שאלה של "עם מה אני מתמודד בעבדוה". גם לזה התרגלתי (אנחנו חוזרים לזה כל כמה חודשים בשאלות שכר עניתי עליהן כמה פעמים). במהלך הפגישה אני מרגיש אכפתיות וכבוד כלפי והשתקעות מוחלטת בי, אבל שכחה של דברים מאד קריטיים (למשל שכחה של תוכן שיחה שהתנהלה במשך מחצית מפגישה שנערכה במהלך חצי מהפגישה הטיפולית שבוע קודם לכן - משהו שהיה מהותי, שהעלה הרבה תובנות), ואיזושהיא חזרה עליהם פגישה לאחר מכן בתחושה של "המצאנו את הגלגל" מאד פוגעת בי. אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא באמת חשוב, שמה שחשוב זה מה שאני מרגיש תוך כדי הטיפול ושיש לי תחושה של הכלה והחזקה אבל הנה - זה בכל זאת מפריע לי. אני לא יודע אם אני מצפה ליותר מדי (זה לא הגיוני לזכור שאמא של המטופל שלך לא אפשרה לו להרגיש דברים מסויימים במשך כל חייו?) או שעלי להתעקש על התחושות האותנטיות שלי. ונניח שאני אתעקש על אותן תחושות שלי, על העלבון והאכזה - ואז? מה אז?