דברו פה על התאבדות.

מנצלת את הדברים שהובאו לכאן באחד השרשורים שיצא לי לקרוא כאן וחייבת לומר משהו. על עצמי. אין דרך לתאר את העוצמות של התיעוב העצמי, החוויה החזקה של לא לשאת את עצמך לידך, הרצון האובססיבי לסילוק והשמדה מתוך עצמי בד בבד עם חוסר הצלחה משווע ומתסכל מנגד. הכאב המפלח. הקריעה. הכעס הנורא הזה. הלבד. כמה הרס. מה שקרה שם בשואה האיומה ההיא ובגדול, קורה בתוך הראש ברמה האישית. ברמות האלה. כך אצלי, אבל, לכל אחד הכאב שלו, בראש שלו. הפנימי שלו. ואין דרך להגיע לאחר. התיעוב הוא עד כדי כך גדול. בנוסף לו, צרות עין חולנית במיוחד, שמופנית כלפי עצמי, כאשר משהו מוסת מן הכיוון השלילי ולו רק מעט. הרצון להעיף לכל הרוחות הוא עד כדי כך ובעוצמות על, * שאיני עושה לעצמי את הטובה הזו ומתאבדת *. רק מכאיבה ומכאיבה והורסת ומפרקת ומתפרעת ונצמדת לזה ולא עוזבת, מתמכרת עד זוועה. מגיע לי שיהיה הכי רע שאפשר ועוד ועוד ועוד, שיא ההתעללות האפשרית. מפילה את העונש הגדול והכואב ביותר על עצמי שהוא - להישאר בחיים. להיות פה במטרה אחת בלבד: להישאר כאן, כדי לסבול מעבר לקצה גבול היכולת. כאן, אבל תמיד על הגבול הדקיק. ריגושים קוראים לזה. וכן... אכן "משחזר מערכות יחסים קדומות עם דמויות דומיננטיות וגו'". המממ... באופן פרדוקסלי זה גם מה שמשאיר אותי פה. אני לא בדיכאון. אני במצב של שיגעון. אילו הייתי יוצאת מהמצב הנוכחי, הו רק אז היה מגיח לו דיכאון עמוק וחבוי. אולי גם הייתי יודעת אבל כבד מהו, אולי אצליח לבכות סוף סוף, ואתאבל על טונות של החמצות, ואולי, אולי אז העוצמות יוקדשו למטרה עצמית של סיום סופי. כמה מסוכן לנסות לרפא. הוספה קשה לסיום - באמת הפנימית שלי, מקנאה בצורה פשוט חולנית במתאבדים (או המנסים, או הצורחים) למנהם שבעצם עושים מעשה אגואיסטי כזה, מעשה בומבסטי כזה עד לשם, ותופסים להם את המקום הזה. כן... ישנאו אותי על האמירה הזו, "מה את יודעת"... אז לא, ואל תגידו שלא מכירה. מכירה ועוד איך את הכאב הזה, העוצמות, ועוד יותר ומעל ומעבר, אבל אני, בשקט האינסופי ובתיעוב שלי שמאלץ אותי להעניש את עצמי, להישאר כאן ורק לדמם כמעט למוות, לא אתפוס מקום לעולם. כמה שלא אתפרע ואהרוס מבפנים. ואולי הפוך הכל. שוברת שתיקה בחרדה איומה. מלחמה.

מתפרעת יקרה, דברייך כה נוגעים בי, החוויות העצומות האלה, שחוויתי אותן בעצמי עד לפני כחודש בסך הכל... הכרתי מקרוב את העוצמות האלה של הכאב, התיעוב העצמי, הרצון העז להזיק ולפגוע בעצמי, להתעלל, להרוס, להשמיד... אצלי גם היה הניסיון להפוך את הכאב הנפשי העצום, הכאב האין סופי הזה, לכאב פיזי, לכאב שאפשר לסבול אותו, שאפשר לחיות איתו... וכשעשיתי את זה חשבתי שאני במצב של שיגעון, לא בדיכאון... חוויתי בעבר דיכאון, וזה לא נראה כך... זוכרת את הכמיהה הזו לדמעות... שיבואו כבר ויקלו על הכאב... אך הן לא באו... הדבר שהכי רציתי לעצמי היה המוות, כל כך רציתי למות ולא יכולתי... לא כי ראיתי בזה מעשה אגואיסטי, זה ממש לא עניין אותי. פחדתי. פחדתי מהמוות. פחדתי שלא אצליח. פחדתי מהמעשה עצמו. סיפרתי על כך למטפלת שלי באותה תקופה. היא לא האמינה שזה מה שאני באמת רוצה, אחרת לא הייתי ממשיכה להגיע אליה. היא גם לא רצתה לשמוע. אז נשארתי עם זה לבד. ולא רציתי שיהיה לי יותר טוב, לא רציתי לחיות בשלום עם עצמי, רציתי להמשיך לסבול, כאילו שזה היעוד שלי. עקב הנסיבות האישיות שלי הייתי חייבת לצאת מהמצב המעיק הזה, נאלצתי להתחיל לקחת כדורים אנטי דיכאוניים, למרות שמאוד התנגדתי להם. רציתי לשמר את המצב שלי, לא רציתי שמשהו יעזור. וכן, הכדורים עזרו... חודש לאחר שהתחלתי את הטיפול השפעתם כבר הייתה ניכרת. כל התחושות שהיו לי קודם עדיין נמצאות שם, אבל בעוצמות הרבה הרבה יותר נמוכות, בעוצמות שניתן לחיות איתן... ואני לא אומרת שאני בעד התרופות האלה, אני מאוד אמביוולנטית לגביהן... אבל הן עזרו לי, עזרו לי לחזור לחיים... אני מקווה שגם את תמצאי את הדרך שלך לחזור לחיים, אם בעזרת תרופות או בדרכים אחרות... מאחלת לך הקלה בקרוב... רעות

איזו חמודה. הגבת לדברים שלי :-) תודה... רק רציתי להבהיר מספר דברים לכל מי שיקרא, והם נראים לי חשובים לצורך העניין. נדמה לי שהתגובות עשויות להיות שונות לנוכח הדברים האלה. אני אישה מבוגרת. נשמע קצת שונה ומרתיע עכשיו? ובכן, לא הגעתי לשום מקום משום בחינה, בכלל זה דברים שיש לאנשים בדרך כלל ברמת המובן מאליו, וזה עוד בקטנה. ההכאבה העצמית והסגפנות היא משהו שנמשך כבר עשרות שנים. זה כולל המון דברים שאני מתביישת לומר. אין משהו שעובר לי תוך חודש או שנה אפילו. פגיעה קטנה ומזערית שאנשים רגילים לא חשים אפילו לא מצליחה לעבור. אין סוף. כך שאין דבר כזה נגמר בעולם שלי. רוצה לציין גם שמאות רבות של פגישות טיפוליות מאחוריי. כמו-כן, נסיונות רבים בכיוונים שונים. ולא כל-כך מצליח איתי. הרבה לאן לחזור אין, ותקווה הוא מושג שעדיין לא מצליחה להכיר. אז יש לי סיבות לכעוס המון. עדיין תוהה אם ימשיכו לאחל לי חיים עם נתונים כאלה... המושג "לחזור" הוא קצת בעייתי, משום שמעולם לא היה. יש מישהו שמסוגל לאכול את מה שכתבתי עכשיו? יותר מידי בשבילי מה שקרה פה.

שלום ל"מתפרעת" (אחלה שם בחרת לך...) ראשית, אני מתנצלת על שתגובתי מגיעה באיחור מה מאז נכתבה פנייתך. תמיד נעים לי להיווכח שיש מי שטורחים להגיב, ודואגים שלא להשאיר הודעות כה כואבות תלויות באוויר ללא התייחסות. הדברים שלך אכן כואבים וקשים, והתכנים חובטים בבטן ומותירים אותי - כמי שמנסה לעזור לאנשים במצוקה - בתחושה עמומה של אי נחת, אוזלת יד ועצב עמוק. כמי שהסתובבה לא מעט בבתי חולים, יצא לי לצערי לראות לא פעם רופאים מעולים בתחומם, יוצאים מחדר הניתוח מיוזעים, ועל פניהם ארשת מעט מתנצלת, כאילו אמרו "עשינו את מה שיכולנו, אבל אנחנו לא אלוהים". כנראה שגם בתחום בריאות הנפש לא תמיד זה מצליח, ויש מי שנותרים בודדים, כאובים, זועמים, מיואשים באין מושיע. אני רוצה להאמין שהבחירה שלך להישאר על פני האדמה אינה רק עונש והתעללות עצמית. יש אנשים מיוסרים המעדיפים לראות בחייהם "שיעור" או "גלגול", מתוך אמונה (או תקווה) שהמלחמה המרה תשא פרי כלשהו בעתיד. גם אם אין בדברי שמץ נחמה, אומר בכל זאת שאני שמחה על ששברת את השתיקה. בחרת לסיים את דברייך במילה מלחמה, ולכן, כמו במלחמה, את אלונקת הכאב אין צורך לשאת לבד. אנחנו כאן גם כדי לעזור ולשאת. שלך ליאת

כל מילה- בסלע! והיותנו גלגולי נשמות אינו אמונה כי אם עובדה שמהווה נחמא פורתא.