סתם מחשבות

מאתמול אני בדרך לכתוב כאן, אבל לא כל כך מוצאת את המילים. ביום ראשון היא אמרה לי שאני בורחת שכבר כמה שנים אני בורחת מלדבר על זה ומשלמת מחיר יקר. והיא אמרה שדי, שהגיע הזמן לעבוד, בלי תירוצים. ניערה אותי קצת. היא עובדת קשה כדי להוריד לי את ההגנות ובזמן האחרון היא מרסקת אותן קצת. ברגע שחזרתי הביתה כתבתי לה במייל את מה שעד עכשיו לא הצלחתי להגיד. היא הגיבה מקסים ולמרות זאת בהתחלה הרגשתי כל כך דוחה. אולי בגלל שמה שסיפרתי לה מגעיל אותי. אחר כך הרגשתי הקלה. שזה יצא סוף סוף ועכשיו בכל מקרה היא כבר יודעת. צריך להוציא מזה את העוקץ ואנחנו לא מכירות דרך אחרת לעשות את זה. אני מתקדמת בכל דבר אפשרי בחיים שלי במהירות מסחררת, ורק שם אני תקועה. כל כך תקועה. מבחינת זוגיות וקשר ואינטימיות אני נמצאת כל כך רחוק מאחור. בלילה שאחרי כן חלמתי חלום מעניין (אני בדרך כלל לא זוכרת חלומות). חלמתי שאני נמצאת בחדר שלי ועל החלון במרפסת שבחדר יושבת ילדה קטנה רגל אחת שלה במרפסת והרגל השנייה באוויר ואני מדברת איתה. ואז מישהו נבהל וצועק עלי להוריד אותה משם מהר ולא לדבר איתה ככה ואני אומרת שלא נורא שהיא יושבת ככה אם ככה נוח לה לדבר... מבקשת שיסמכו עלי. אני לא לא מורידה אותה ואחרי רגע היא נופלת ואני רואה את הנפילה שלה בהילוך איטי כזה (מקומה שלישית...) ושנייה לפני שהיא מתרסקת על הריצפה התעוררתי עם דפיקות לב והרגשתי כמו רוצחת. החלום הזה העסיק אותי הרבה השבוע... וסיפרתי לה עליו והיא אמרה שהוא מדהים. עבדתי קשה השבוע כמו שהיא רצתה. עכשיו קצת שקט (וגם קצת קשה למצוא מילים בפנים, למרות שכבר כתבתי מגילה...) אורנה, אני מתגעגעת למילים שלך. שמחתי מאוד לקרוא שקיבלת דוקטורט ואני מקווה שהשבוע את כבר מרגישה טוב יותר... סופשבוע שקט וימים טובים רשת (שכמעט חתמה כאן עכשיו בשמה האמיתי. איפה ההגנות. איפה??)

רשת רשת אהובה (זהו "הכינוי" החביב עלי ביותר...), קשה להיות בשלב בטיפול בו ההגנות שלנו נחלשות ומשתנות. את השתמשת במילה "ריסוק", וזה נותן תחושה ממש פיזית, כאילו מדובר באתר בנייה עם כלים כבדים, שצריך להחזיק את האמונה שלא רק מפרקים בו, אלא גם בונים... אין לי ספק שמתרחשים בתוכך תהליכים רבי עוצמה. החלום למשל, שנדמה לי שאת מופיעה בו בתפקיד כל הדמויות: רשת הגדולה שמשתוקקת לסמוך על הדיבור, רשת המודאגת לגבי סכנת המוות שיש בדיבור, ורשת הקטנה - שאולי מייצגת את הסוד שחייב להתגלות, מטלטל לו החוצה כמו הרגל, כמעט כמו איבר זר... ואולי, רק אולי, אפשר יהיה להציל גם אותה? בחיבה רבה, אורנה

רשת יקרה, כל כך ריגשת אותי. זוכרת התכתבויות קודמות פה, בהן כתבתי לך שכיף להיכנס למערות, כי בסופן מגיע האור? כל צעד מעכשיו הוא צעד בדרך אל האור, ואז זה כאילו לידה מחדש "בהתחלה זה כואב אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים איזה יופי, הוא הולך לבד...." רוצה לשלוח לך קטע משיר מקסים של רחל שפירא: "היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה." מאחלת לך להגיע בזמן (לא חייבים למהר) אל חוף השלווה. הדר