"לשחק משחקים"?

אורנה שלום, קודם כל, ברכות לקבלת הדוקטורט! אני בנות השלושים המאוחרות ומנסה להיכנס לקשר זוגי, שזו משימה קשה בשבילי. בכל זאת, אני מטופלת ויכולה להגיד שיותר מתמיד אני רוצה קשר ופחות אמביוולנטית. אבל פתאום אני מוצאת את עצמי במצב חדש. אם קודם הייתי יוצאת עם גברים ופוסלת נורא בקלות ואומרת הרבה "לא", ובהרבה מקרים הם הביעו צער על כך, כיום דווקא כשאני יותר רוצה ומשדרת שאני יותר רוצה, וגם רוצה להרגיש שהשני רוצה, אני מרגישה שפחות הולך לי. כאילו הגברים צריכים לשמוע "לא", או לפחות לא להרגיש את הרצון שלי, בשביל לשדר עניין. אני דווקא רוצה להיות הכי אמיתית, ואם אני מעוניינת - לשדר את זה, ומי שמתאים לו - יופי, ומי שלא - כנראה לא מתאים, עם כל הצער. אבל לאור כשלונותיי אני לא בטוחה שזו הדרך. אולי אני צריכה להתחיל לשחק משחקים ו"קשה להשגה"? אני שונאת את זה, אבל אולי אין ברירה? מצד שני, אם אעשה ככה וזה לא ילך, אחשוב שהבנאדם השני הרגיש דחוי ולכן לא רצה אותי ואצטער שכך נהגתי. כאילו הכי נכון שאתנהג כמו שטבעי לי (שזה לא לעשות הצגות), אבל זה פשוט לא הולך. אם פעם הייתי מאשימה את עצמי על זה שזה לא הולך ואת חוסר הרצון שלי, פתאום אני "מגלה" גם את הצד השני וזה ממש ממש מבאס. אני חייבת להגיד שאולי בגלל שבעבר פחות הייתי מעוניינת, אז גם פחות לקחתי קשה כשלמישהו אחר זה לא התאים, כאילו כן-כן, לא-לא. זה די לא שינה לי, ואולי לא שמתי לב שבעצם דחו אותי הרבה יותר ממה שחשבתי. ובכל זאת אני נראית טוב מאוד ויש לי הרבה מה להציע וכאילו הייתי מצפה שזה ילך כבר יותר בקלות. מה את אומרת? תודה, לאונורה.

שלום לאונורה, אכן, נפלאות דרכי הדייטינג... אני מסכימה איתך שיש משהו מסובך, בכך שגם כאשר אנחנו מבקשים לעצמנו קשר עמוק ואותנטי, יש בדרך לשם לא מעט אלמנטים של "משחקיות". חלק גדול מהאלמנטים האלה תיארת בהודעה שכתבת: כשמישהו לא רוצה אותנו הוא/היא פתאום נחשקים יותר, אנחנו רוצים שיתמסרו אלינו אבל נבהלים כשזה קורה "מהר מדי", ואנחנו יודעים שלכל אחד מאיתנו יש "מניות" מסוימות ו"ערך" מסויים ב"שוק" (נשמע זוועה, אני יודעת), ולפעמים מצליחים דווקא אלה שמשחקים עם המניות שלהם משחק מתמרן ולא לגמרי הוגן... אז מה עושים עם כל זה? נדמה לי שבדיוק מה שאת עושה... ממשיכים לנוע בתוך המרחב הזה בחיוך, בדמעה ובאומץ, משתדלים לזהות מי "שווה" גילוי-לב אמיתי למרות הסכנה, אוספים עוד קצת כוח, ומקווים לטוב... מחזיקה לך אצבעות, אורנה