כואב לי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, אני בטיפול כבר המון זמן ...וכן יש לי את התחושה שהמטפלת שלי אוהבת אותי ...ודואגת לי ....ואין ספק שיש לנו כימיה טובה ...ואני מרגישה קרובה אליה ...אבל מה שכואב לי ...זה העניין של המטופלים האחרים לא מצליחה להשתחרר מרגש הזה ...זה מייסר אותי אני יודעת שזה ברגש ובהגיון אני מבינה הכל אבל לפעמים אחרי עוד פגישה טובה במקום שאני ארגיש איזה יופי שאני לא פוחדת ואני אפילו נהנת ,אני חושבת לי ..רגע אבל היא כך עם כל יתר המטופלים ...זה לא רק אצלי ...קשה לי לחלק אותה לעוד אנשים ..ועוד פעם אני מבינה הכל בראש ומכירה את התאורייה של הבת המעודפת ..אני לא אוהבת שתחושת קינאה הזאת יושבת לי ,ולא מצליחה לתת לה מקום ..זה לפעמים מצחיק אותי איך היא כל כך משמעותית לי ,יש לי כל כך אהבה ואמפטיה גם בבית וגם בחברה ורק אצלה זה מכאיב ...מכעיס ...לא מבינה למה ברגש אני צריכה להלחם על המקום שלי...שכבר ברור לי שמזמן יש לי אותו. למה זה אחרי כל כך הרבה זמן כואב כל כך כל פעם מחדש ...ועוד אחרי פגישות קרובות ...אני פשוט לא אוהבת את העניין ,שזה העבודה שלה וקשה לי עם המעבר הזה של חיים ועבודה פשוט קשה לי ....אני .
אני יקרה, אני בטוחה שרבים מהמשתתפים בפורום הרגישו תחושה חמימה של הזדהות כשקראו את הודעתך, ואני ביניהם... בהחלט אפשר להבין את הכאב שאת חשה סביב הידיעה שאינך "הילדה היחידה" של המטפלת. הכאב הזה נעשה מובן עוד יותר לאור המשמעות העמוקה של הטיפול בעינייך. כיצד ניתן לגעת בדברים במהלך הפגישה, להרגיש כה קרובה, ואחר-כך ללכת ומישהו אחר יתפוס את מקומי? האמנם היא "כזאת" עם כולם, או שיש משהו מיוחד איתי? ומה זה אומר על האהבה שלה, כשבסוף החודש משלמים לה תמורת עבודתה? אלה הן שאלות מצויינות, שחשוב (וכדאי) להביא אותן לתוך הטיפול עצמו. אחד הדברים שזה יאפשר לכן לעשות, הוא להתבונן באמצעות התחושות האלה גם בזמנים ומקומות אחרים בחייך, בהם השתוקקת להיות יחידה, אולי התאכזת כשלא התאפשר לך להיות חשובה מכולם, ואולי תהית אם אוהבים אותך "באמת" ואיך יודעים שזה כך... את מוזמנת להמשיך לספר לנו, אורנה
שלום שוב , תודה לך על התשובה המהירה והמפורטת ...חשוב לי להתייחס למס דברים שהעלית בתשובתך ....אנחנו משוחחות על זה המון ואני גם יודעת לשים לב לדברים הללו בחוץ . העניין הוא שאני באמת מרגישה אהבה גדולה בחוץ , והיום זה כבר לא מובן מאליו כמו בעבר ...אבל זה לא מספיק לי אני לא מצליחה למצוא קשר קרוב עם בן זוג ופה זו בדיוק הבעיה ...אני לא סומכת (בקשר זוגי) שבאמת באמת אוהבים אותי ....ושם זה נופל ....ואולי בהקבלה הזו זה קרוב למה שקורה לי בטיפול ....תק ארוכה הרגשתי שאני בכלל לא ברמה של המטפלת שלי .כיום זה הרבה יותר מאוזן מכיון שאני מרגישה שישרנו קו ...אני מניחה שזה בגלל העבודה העצמית שלי....השאיפה האמיתית שלי זה להיות אהובה בקשר שבו גם אני מעונינת (אני לא מדברת על קשר שבו רק הצד השני מתלהב ) .הייתי נשואה בעבר אבל זה נגמר רע מאוד מבחינתי ...ומאז הכל נהיה יותר קשה ...ובהקשר לטיפול זה קשה לי ,הסביבה הזו בקליניקה התיקון הזה איתה של תחושת האהבה עדיין לא נתפס לי ברגש ...כי בעיני זה לא אמיתי אני יודעת שהמקצוע שלכם זה גם לעבוד עם הרבה רגש וזה הכלי החשוב שלכם אבל קשה לי לחשוב שאת הרגש הזה היא מחלקת ומחלקת אפשר לשנות את התקיעות הזו ...?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
