עולם כמנהגו.

אני מתנצלת מראש אם אני נשמעת מעט דביקה, ולעצמי לפחות אני נשמעת כמי שקצת חוזרת על עצמה. אני קוראת את הפורום כי אני מוצאת את עצמי בדרך כלל נתמכת באיזה שהוא מובן מקריאתו, ולפעמים (לאחרונה יותר) אני מעיזה וכותבת. לפני כחצי שעה חזרתי הביתה מיום כיף (=המלטות מהמצב), ברקע נשמעים הדי התפוצצויות (שלנו אני מניחה). אני יושבת וקוראת את ההודעות מהיממה האחרונה ומרגישה כאילו אני בעולם אחר. כתבתי כאן בשבח היחסיות ואני חייבת לכתוב זאת שוב: אם הפסיכולוגית יוצאת לחופש אז התמזל מזלכם (וגם מזלה) שהיא לא נאלצה לברוח לחופש. אם התמזל מזלה (וגם מזלכם) אז יש לכם זמן לעבד את החויה ולא להלכד לתוך מערבולת חיים שקטעה הכל ומי יודע מתי תפסק. אם התמזל מזלכם (וגם מזלה) אזי יש לכם תאריך ברור שבו תוכלו לשוב ולהפגש ושוב לעבד את החויה ולדעת שהנה חזרה השגרה המבורכת. ואני יכולה להמשיך... בשם כל אלה שחיים בחוסר ודאות, שהשגרה שלהם היא חוסר שגרה ויודעים שהקושי עשוי להיות רב יותר ביום שאחרי.

'אני' יקרה, הקול שלך, הנשמע כאן לאחרונה, טיפין טיפין, הוא חשוב ויקר ללבי. אני יודעת עד כמה הפער בין ישראל המופגזת לישראל שבשגרה יכול להיות מכאיב, מקומם, ואולי יותר מהכל - מפתיע. את צודקת, הכל יחסי. אני מגיעה מדי יום אל האוניברסיטה בת"א, ונוכחת עד כמה לבועה הזאת יש קיום משל עצמה. אבל כמו כל בועה, דפנותיה דקות ושבריריות, ומבעד למה שנראה כמו אדישות מנומנמת, מצליחים להבחין בצללים: אנשים מנצלים כל רגע פנוי להציץ בדפי החדשות המרצדים על מסכי המחשב, אנשים שולחים SMSים לחיילים הפרטיים שלהם, נדרכים לכל רעש חריג, וכן, יש גם את מי שמנסים בכל הכוח לדבוק בשגרת חייהם, יודעים - ממש כמוך - שהכל יחסי. ששנים רבות ירושלים ות"א בוססו בדם הפיגועים. שחודשים ושנים חיים אנשי הדרום שלנו תחת שגרת קסאמים בלתי נסבלת. שפעם אני ופעם הם. ובכל זאת, כולנו איכשהו יחד בסיפור הזה, נוגעים לא נוגעים באימה, נוגעים לא נוגעים בייאוש, משתדלים לצמצם את הקיום הפרטי שלנו לממדים שנוכל לשאת. הייתי רוצה להאמין שה"עולם האחר" שאת מוצאת כאן, אצלנו בפורום, לא מותיר אותך בודדה ונעלבת. אנחנו כאן בשביל כולם, וזה כוחו ויופיו של העולם הוירטואלי. אני שולחת לך את כל האהבה שרק אפשר, יחד עם שורותיו הבלתי נשכחות של אלתרמן מתוך "שיר משמר" - שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים שמרי נפשך מן השורף, מן החותך מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים נפשך שמרי ובינתך שער ראשך עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. החזיקי מעמד ליאת

לאני, מה שכתבת מאוד נגע לי. אני עסוקה לא מעט בימים אלו בלהרגיש אשמה על כך שאני חיה לי במרכז הבטוח (יחסית) בעוד אחרים חיים תחת איום מתמיד של טילים. אני כל הזמן כועסת על עצמי, איך אני מעיזה בכלל לקטר על הצרות הקטנות שלי כשאחרים שגרים במרחק שעתיים נסיעה ממני חוששים לחייהם. כתבתי לפני יומיים על הפסיכולוג שלי שגר בעיר צפונית. תהיתי איך הוא בכלל יכול לעבוד ולהתרכז בי. איך אני אוכל לדבר איתו על הקשיים שלי ואם זה בכלל בסדר... אז זהו, שזה בסדר. כנראה שאין כל כך מה לעשות. אנחנו בני האנוש יצורים מוגבלים מעט. אני לא יכולה לחוות את מה שאת כתושבת הצפון חווה. אני יכולה להקשיב ולהתעניין ולנסות להבין. אבל עדיין אני חיה את החיים שלי. ואולי כולנו חיים בבועה... כי ככה הטבע האנושי עובד. אני חושבת שזה נועד להגן עלינו. הרי אי אפשר שכל אחד יסבול גם בשביל עצמו וגם בשביל כל האחרים שסובלים. לא חושבת שהנפש יכולה לשאת כל כך הרבה סבל. אני מקווה ששקט אצלך עכשיו. מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים במהרה.

אני מקבלת את דבריכן כלשונם. לא התכוונתי להטיף אלא כמו כולם פה להוציא קצת קיטור. ברור לי שהחויה מהמרכז קצת שונה משלנו הצפוניים. שקט ושלום לכולם.

נכון, שאי וודאות ושבירת השיגרה מכניסים אותנו ללחץ שאין כמוהו.קורה שאנחנו כועסים ונעלבים שכל העולם ממשיך כמנהגו כאשר אצלינו אדמה בוארת תחת רגלעיים ומרגישים שאף אחד באמת לא מבין אותנו כי,למשל,שומעה סירנות רק בראדיו ולא מרגיש את רח העשן שאחורי זה...זה תגובות נורמליות על המצב הלא נורמלי של טילים ופיגועים.אני זוכרת שאחרי שמרכז ירושליים כמה פעמים התפוצצה לפנאי ואחורי היתי נחנקת זמן מה בכניסה לאוטובוסים...הלכתי ברגל,רצתי,וגם זה בעקיפין...זות המציאות שלנו...עוד מעט ככל הנראה אחי בלבנון...כולנו כואבים את המלחמה הזות,כל אחד במקומו...אולי ללא סירנות את יכולה להתגונן ביתר יעילות שהכל בסדר..תחשבי איך את בדרך כלל מתמודדת עמ לחץ קיצוני ותשתמשי בדרכים המוכרות,תשתדלי בכל זות לשמור על השיגרה עד כמה שניתן... לילה שקט לכולנו