לליאת

ליאת, נמאס לי כבר להעמיד פנים שהכל בסדר.מרגישה שרוב העולם יושב על כתפיי .ההעמדת הפנים הזאת כאילו הכל בסדר גוזלת ממני המון אנרגיה, לא יודעת למה אני מרגישה שאני חייבת לשדר שמחה ואופטימיות בכל מחיר, למרות שמבפנים אני מרגישה שאני בדיכאון חריף שמחריף מיום ליום(יש נסיבות להחמרה בהרגשה..... אולי גם הלחימה בצפון משפיעה על מצב הרוח... אחי נמצא שם דיברתי איתו פעם אחרונה ביום שישי והוא אמר לי: " אני חוטף פה בומים.... " אבל הוא נשמע לי בסדר גמור. וגם ידיד שלי בצו 8 ואני מודאגת. וגם בעיות משפחתיות שלא אפרט...) אני מתחילה להתעייף מהעמדת הפנים הזאת.מתחילה להתעייף מלתמוך בחברות/חברים/משפחה שזקוקים לי.אני בקושי מחזיקה את עצמי.מפחדת שיגמרו לי גם הכוחות האלה המינימלים שעוד יש לי בשביל לתפקד. מפחיד אותי שישימו לב שרע לי.... לא יודעת למה זה מפחיד. מרגישה תסכול נוראי וכעס על עצמי ושנאה לעצמי כשאני לא עוזרת למי שזקוק לי(מבני משפחתי ועד חברה שלי שהיא קצת בצרות....) אבל מצד שני אין לי סבלנות וכוח לעזור לאחרים, ולעצמי עוד פחות.אני מיואשת פשוט מהכל. השבוע הזה אהיה עסוקה מידי ולא יהיה לי זמן לפגישה עם המטפלת. איך שורדים עד שבוע הבא בלי מטפלת? אין לי תלות בה אבל בתקופה זו אני זקוקה לה, ולמקום "שלי" לפרוק מהלב. בטיפול אני לא רק פורקת כל עול אלא גם ניתוחי אופי וכאלה...... אבל יש לי צורך מיוחד שישמעו אותי, *שיבינו* מה עובר עליי, שאני לא סתם מקטרת ורוצה תשומי. וכפי שכבר כתבתי הנסיונות שלי לשדר אופטימיות נורא מעיקים, וגם אני לא תמיד מצליחה.... אני מבקשת סליחה אם אני אפריע, השבוע גם לי אין פסיכולוגית..... אם תבקשי מבטיחה לא לזבל בשכל יותר מידי. תודה. חן

ליאת עוד משהו שכחתי הצורך הזה שיבינו אותי ואת הרע שאני מרגישה הוא מאוד אישי סובייקטיבי ואני לא מבינה מנין הוא נובע. אולי תעזרי לי להבין?

שלום חן, את עדיין ממשיכה לחוש תחושות עומס קשות, ללא הקלה משמעותית, ונראה לי שצריך להתחיל לבדוק אם אפשר באמת ליצור שינוי כלשהו - ברמה הקונקרטית - שיביא לסוג של רווחה. אני חושבת שאת צריכה לקבל החלטה עקרונית, להפעיל אסטרטגיית התמודדות של רץ למרחקים ארוכים, דהיינו - לא לקחת את כל העולם על כתפייך!!! כשכל כך קשה, מוטב לעבוד חסכוני וחכם. אם את לוקחת על עצמך תפקיד של תומכת בכל העולם, באמת לא יישארו לך כוחות. יש תקופות בהן עלינו להגדיר לעצמנו סדרי עדיפויות ולפעול לאורם. כשמדובר בבני משפחה קרובים, קשה יותר להתנער מאחריות, אבל לא חייבים לסחוב את כ-ו-ל-ם. החברים והחברות, גם אלה עם צו 8, יוכלו לקבל אותך כשקצת תתחזקי. עניין נוסף וחשוב שאת מעלה הוא הצורך החזק שלך, לדברייך, שיבינו כמה קשה לך, שיקשיבו לך, שייראו אותך, שיידעו שאת לא סתם מקטרת. מצד שני, את מנסה בקביעות לשדר אופטימיות סביבך, ולהסתיר את תחושותייך האמיתיות. זוהי באמת מעין סתירה פנימית שחשוב להתבונן בה ולנסות להבינה. אולי בחוויה שלך *נורא מסוכן* לשדר מצוקה או חולשה? אולי קיים בך פחד שאם ייראו שאת חלשה, ינצלו את זה, או יקטלגו אותך אל תוך "אבחנות מפחידות"? אולי כשאת מסתירה את מצבך האמיתי, את מנציחה מצב בו החברים הקרובים שלך (ואולי גם המטפלים שלך) לא בסדר, מאכזבים, לא נענים לצרכים שלך? כאשר את כל כך עסוקה בהסתרת הקשיים שלך, את גם נשארת מאד לבד, וגם מפסידה את כל ה'הטבות' שיכולת לקבל מהסובבים אותך. אמרתי לך כבר פעם, ואחזור על כך שוב : חברים טובים אוהבים לעזור ולהתגייס למען חבריהם. את לא נותנת להם הזדמנות, וזה קצת חבל. גם בשבילך, גם בשבילם. מקווה שההקלה בוא תבוא, למרות הכל. לילה טוב ליאת

ליאת יקרה, באמת, בשביל מה יש חברים..... למה בעצם לא להיעזר בהם? באמת קצת(קצת הרבה..) חבל שאני מונעת מעצמי לקבל עזרה ועידוד כשאני צריכה..... קצת מוזר לי פתאום לעבור למקום הנעזר והחלש ........ תודה ליאת. ו... אולי הלילה לשם שינוי תלכי מוקדם לישון. (רואה שאת נורא עמוסה בזמן האחרון... קצת דואגת...:-))) ליל מנוחה חן