חיבוקים בטיפול

אני חושבת שחיבוקים בין מטופל למטפל זה לא דבר נכון.אני אישית הייתי מטופלת אצל שתי פסיכולוגיות וכשאני חושבת על זה,חיבוקים בינינו לא היו,ואם היו,זה היה ממש לא נכון לעשות.ככה אני מרגישה בכל אופן.מה גם שבמקרה של חיבוקי אני גם חושבת שאין מקום לחיבוק בינה לבין המטפלת.זה נראה כאילו את,חיבוקי,צריכה פשוט אהבה.זה אמנם פסיכולוגיה בגרוש,אבל זה הרושם שנוצר פה.פסיכולוגית נועדה להקשיב ולייעץ,לא יותר מזה. כל טוב ויום נפלא,דנה.

היי דנה, מה שלומך? את אותה דנה כל הזמן? הרבה זמן לא ראיתי אותך. ברשותך אני רוצה להתייחס לדברייך. כתבת: "להקשיב ולייעץ" ואני שואלת: זהו? זה הכל? מה עם לקבל, להכיל, לתמוך, אולי לאפשר חוויה מתקנת, אולי קצת לפרש...? הפסיכולוגית שלי עושה הרבה יותר מלהקשיב ולייעץ. היא דמות פנימית אצלי. אני מדברת איתה בפנים. היא מרגיעה אותי. לפעמים דוחפת אותי. לפעמים עוזרת לי לעמוד על שלי. ולפעמים עוזרת לי לשמור על עצמי. ולא, היא לא מחבקת אותי. אני מסכימה איתך לגמריי בעניין החיבוקים. אבל פחות מסכימה איתך בעניין האהבה. הקבלה שלה אותי גורמת לי לקבל את עצמי. והאהבה שלה אותי גורמת לי לאהוב את עצמי. היא הופכת להיות קול פנימי בתוכי. יום שקט. נורית

נורית שלום, דברייך ריגשו אותי עד דמעות.כי כל כך היטבת לנסח את היחסים המורכבים האלה. לא יכולת לדייק יותר. קראתי את דברייך וזה נכון גם לי, ובכל זאת אני לרוב רוצה עוד ועוד ממנה..פעמים רבות אפילו את מה שחיבוקי רוצה...וזה מתסכל. רציתי גם לשאול אותך איך את מרגישה שהיא אוהבת אותך, והאם את מקבלת את האהבה הזו כמשהו מציאותי או כחלק מהטיפול בלבד...אשמח אם תעני. ביי.

ראשית אני לא דנה שפתחה את השירשור ככה שלשאלתך נורית, יש כאן יותר מדנה אחת. אני דנה של הילדה הפנימית. בנוגע לנושא הנה שיתוף קטן מחדר הטיפולים שלי. לאחרונה עברתי טראומה מאוד קשה והזעקתי מיד את המטפלת שלי. דיי בהתחלה היא קירבה את הכיסא שלה מאוד אלי והתקופפה כלפי. ברגע מסויים היא שמה את היד שלה על היד שלי למשך כמה רגעים. גם אני כמוך נורית הרגשתי במבטים שלה (שאפילו דמעו באותה פגישה), גם אני שמעתי את המילים שנאמרו ואת אלה שהיו בין השורות. אבל כל אלה קיבלו נפח ענק לאחר הנגיעה. אי אפשר להסביר את זה במילים. הנגיעה הזו הייתה כל כך במקום וכל כך נכונה ותוך כדי כתיבה אני נזכרת בשיר על נגיעה אחת רכה. אני יודעת שמדברים כאן על חיבוקים אבל כל נושא המגע הוא מאותה משפחה. חוץ מזה אני עוסקת גם במקצוע הטיפולי ואצלי המגע הוא חלק אינטגרלי בטיפול. אומנם אצלי זה אחרת מפני שאני עובדת בעיקר עם ילדים ואצלי לא יושבים על כיסא אחד מול השני, אבל אני מאוד מאמינה בכוחו של המגע לריפוי. כמובן שזה צריך לבוא מתוך הכרות עם המטופל ועם הבנה מה נכון עבורו. במקרה של חיבוקי גם אני נוטה להסכים שאולי החיבוק לא במקום, למרות שמתגנבת בתוכי מחשבה מרדנית שאולי חיבוק אחד קטן עלול במקרה הזה לעשות המון.

התרגשתי ושמחתי שאת יודעת כך לחוות את העולם . לדעתי הכל תלוי בהסכולה(אם כתבתי נכון) של המטפל\ת במקרה שמטפל ומטופל מאותו מין.יש המון דעות לכאן ולכאן.מה שבטוח שלרוב בני אדם יש צורך במגע בטוח של אדם קרוב ותומך והוא מתגבר במצבים שבהם פונים לטיפול.הרי אף אחד לא פונה לטיפול כי מידי כייף לו.מגע זו שפה שמוכרת לנו מינקות ומובנת נראה לי ללא התערבות ה"חוכמות" שרכשנו במהלך חיינו.שאילה,מה הספקנו לרכוש לפני ש"התחכמנו",איזו דרכים סללנוו,שעלפיהן יפרש מוחינו את המגע.שאילה,מי אנחנו ואיפה הגבולות שלנו.אני מרגישה מגע בטיפול נפשי כתרופה חזקה מצילת חיים עם סיכון גבוע לתופעות לוואי...לילה שקט לכולנו.