פרידה

שלום.הפסיכולוגית שלי יוצאת לחופשה של חודש.דיברנו על זה כמובן..ובכל זאת..מאז השיחה האחרונה שלנו לפני נסיעתה אני נורא עצובה. אני מרגישה שיש לי סלע על הלב,שנעזבתי ואני בודדה.אני מפחדת שיקרה לה משהו או לי...אני מרגישה שאין לי כח וחשק לעשות כלום, (ויש לי הרבה מחויבויות) פשוט ללכת לישון ולקום כשהיא תחזור.אני באופן מוזר מרגישה גם כעס.לא ממש עליה אלא יותר על העולם..זה טיפשי, אבל כאילו אני מרגישה שזה לא הוגן שהיא "נלקחת" ממני, אני מקנאה אפילו בילדיה.שודאי יבלו איתה...אני יודעת שהיא עדיין לא נסעה ואני נלחמת בעצמי לא ליצור איתה קשר.אני רוצה "לשחרר" אותה קצת...אבל הכאב גדול. אני ממש מרגישה כמו ילדה קטנה ועזובה.אני כבר יודעת שמצב רגשי כזה יכול לנטרל אותי,ואני לא רוצה שזה יקרה.איך אני אעבור את התקופה הזו? האם לגיטימי לשאול אותה לאן היא נוסעת? (לא שאלתי).

שלום לך, חופשות של מטפלים הן דוגמא אחת מני רבות, בהן באה המציאות וטורפת את אשליית ההתמזגות המתקיימת בטיפול. דוגמא נוספת נדונה כאן לפני מספר שעות, סביב סוגיית החיבוק. התחושות שלך מאד טבעיות, ואולי יעניין אותך לשמוע שעבור אנשים שעברו/עוברים אנליזה (טיפול פסיכולוגי המתקיים שלוש-ארבע או חמש פעמים בשבוע), אפילו חופשת סוף השבוע נחווית כתקופה מאיימת עם פוטנציאל לעורר חרדה או דיכאון. ממש כשם שעלינו, כמטופלים, ללמוד לוותר על החיבוק הקונקרטי, כך עלינו ללמוד לאפשר (גם לעצמנו, כמטופלים) את החופשה וההתאווררות, הגם שהחוויה נותרת קשה. יש מטופלים המוצאים שכתיבה מסודרת (כמו מעין יומן קטן) למטפל שבחופשה - מבלי לשלוח זאת, כמובן - יכולה לעזור קצת. תוכלי, במידה ותרצי, לכתוב גם אלינו, ונשתדל לעזור לך באוזן קשבת וחיבוק וירטואלי. חופש נעים ליאת

הרעיון של הכתיבה זה באמת משהו שחשבתי עליו.אפילו כבר כתבתי קצת.אבל בשלב זה אני חושבת שהמצב אחר. אני על הקצה,את מבינה? אני בפאניקה מוחלטת ואני עצובה כאילו מישהו מת!אני לא יכולה לתפקד ככה, ויש לי מחשבות קשות.אני צריכה פתרון ממשי.זה גדול עליי