פיספוס בטיפול

יש סיכוי שפסיכולוג יכול לטעות ולפספס בגדול את ה"ראש" של המטופל שלו??? אם מטופל מרגיש שהוא לא מצליח לקבל את העידוד וחיזוק הבטחון להם הוא זקוק מהמטפל שלו, אז יש טעם להמשיך? (זה ככה שנים..) האם המטפל לא אמור לבנות את הבטחון העצמי של המטופל שלו? זה לא הפואנטה של טיפול? אם מטופל מרגיש שזה חורק מדי ולא עובד (די בעקביות יש לציין) אבל המטפל בשלו, שזה כן עובד, אז יש בעיה, כי הרי המטופל לוקח בחשבון שהמטפל לא טמבל.. אז מה עושים? בעצם, המטופל בעמדת נחיתות מול המטפל שחולק (גם בעקביות) על תחושותיו של המטופל, אז לא נותר למטופל אלא להכנע למשהו שנוגד את מצפונו ותחושתו?! זה בריא ככה? זה אמור להיות חלק מהטיפול, שהמטופל מכוון בעצם, לא לסמוך על האינטואיציות שלו, מה שמוסיף על תחושת חוסר הבטחון וחוסר האונים שלו? יש גם אפשרות שזה נובע מעודף מוטיבציה של המטפל... מפחיד... בקיצור, איך יודעים אם האנרגיות (והכסף) מושקעים במקומות הנכונים ולא מתבזבזים על ויכוחים מיותרים?

א. שלום, אם זה ככה שנים, אז מה עשיתם בטיפול לגבי זה? דיברתם על זה? הבנתם מה מקור הפער? מה מחזיק אותך שם בכל זאת? האם זה "רק" זה או שישנם גם חלקים נוספים, טובים יותר, לקשר הטיפולי? ואם זה ככה שנים , אז מה קורה לאחרונה שהתעוררת נגד זה? והאם זה רק בטיפול שישנה הרגשה שמפספסים אותך או בעוד מקומות? ברמה העקרונית, אני תמיד ממליץ לשוחח על הנושאים הללו עם המטפל. לנסות להבין את מה שקורה ביניכם ולהיות מסוגלים לדבר על זה. ויחד עם זה קשה מאוד למישהו מבחוץ לשפוט את הדבר המורכב הזה של "קשר טיפולי" ועלייך לסמוך גם על האינטואיציות שלך. בברכה, גדעון