למות בחיים

כבר כמה שבועות אני מרגישה כמו גופה מהלכת. נעה באיטיות בין תחושת דיכאון לבין אפתיות כמעט מוחלטת. לא זוכרת מתי הרגשתי ככה, אם בכלל. ברגעים מסויימים פשוט בא לי שיפול עלי טיל וזהו. שלא יוכלו להגיד שהתאבדתי או משהו למות במלחמה זה מכובד. להתאבד אסור, אבל למות מותר. המון שינויים קורים עכשיו ואני כל כך לבד עם הכל. לא מוצאת כוח לשתף, לא יכולה לסבול חריקות ולכן גם משתתקת. זה משאיר אותי עוד יותר לבד. וככה עוד יותר קשה. הפסיכולגית שלי לא כאן ואני מרגישה נטושה לגמרי. יש לנו עכשיו איזה ארוע משפחתי של המשפחה הקרובה ובא לי רק לבכות. לא יודעת איך בדיוק אשים את המסכה הזו. אין לי כוח להכיל כלום באתי היום הביתה לנוח וכל טלפון הקפיץ לי את הלב. מרגישה שיש לי חצי עולם על הכתפיים ואני רק מתחננת שירדו מהן כי אני לא מחזיקה מעמד.

היי רשת, כואב כל-כך לקרוא אותך. אולי תוכלי לתת לחלק מהחצי השני של העולם (אלה שלא על כתפייך) לשאת אותך על כתפיהם שלהם? שולחת לך חיזוק. וכתף משלי. הלוואי והייתי יודעת איך להקל. מקווה שבכל זאת תחזיקי מעמד. יעלה

רשת, מצטרפת ליעלה. בכזאת חדות ובהירות את מעבירה את המצוקה, אני יכולה ממש להרגיש אותה. מוכנה לתת כתף... החזיקי מעמד הדר

רשת, מה זה? מאיפה? תיארת בדיוק מה שאני מרגישה.... מילה במילה.... כאילו באת וקראת אותי...... רק רע......... אני מכירה היטב את ההרגשה אבל סורי אין לי מילים מעודדות..... אבל יכולה להבטיח לך שזה עובר..... חן

יעלה, הדר, חן... אל תדאגו. אני בסדר. קשה עכשיו, אבל זה לא אומר שהכל רע. אני זוכרת את זה. יעבור לי. תודה על שאתן כאן, רשת

רשת רשת אהובה, כל-כך כואב לך. לפעמים אני חושבת על התגובות הנרגשות שאת מקבלת מאיתנו לטקסטים הכאובים שלך, ותוהה אם זה מוזר לך - "להפעיל" כך רגשית את ה"אחר", בזמן שאת חווה את עצמך גופה מהלכת... קצת כמו התמונות הנפלאות ששמת בבלוג. אני מציצה אליהן לפעמים, רואה איך את נותנת לנו "לקרוא" בתוכן את הלך הרוח שלך כשצילמת, תוהה אם את עצמך מרגישה ניראית בצורה נכונה וטובה. אני שולחת לך כל מה שיכול לחמם ולנחם, ומזמינה אותך לכתוב עוד (למרות החריקות שקשה לסבול), אורנה

היי אורנה, כאב מפעיל רגשית אנשים. גם גופות מפעילות אנשים... (אנחנו רואים את זה כל כך הרבה בשבוע האחרון...) לפעמים יוצא לי לחשוב על זה. על מה שאני עושה לאנשים ועל איך שאני מרגישה בפנים. זה עוד אחד מהפערים הגדולים שבחיים שלי. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני בחורה עוצמתית מאוד, אבל שפחדתי כל כך מהעוצמות שלי- שפשוט נמנעתי מלהרגיש. אף פעם לא התאהבתי, אף פעם לא כעסתי מאוד... 19 שנה בערך הסתובבתי בעולם כמעט בלי להרגיש ורק בשנתיים האחרונות הצלחתי להתחבר.. אז כן, זה מוזר לי קצת מה שקורה כאן. מוזר, נעים ואולי גם קצת מפחיד. כי במובן מסויים לפעמים אתן מרגישות יותר ממני ואז אני מרגישה צורך להרגיע אתכן ואותי. אני חושבת שאם היית מכירה אותי במציאות לעולם לא היית יכולה לנחש שאני זו אני.

רשת ואורנה יקרות, יש לי מערכת יחסים סבוכה עם מילים. הן מקרבות ומרחיקות, מקרבות ומרחיקות. נד-נד נ(א)ד-נד. לפעמים נדמה לי שצריך לקרוא את הלבן השותק ולא את האותיות השחורות שמפזזות לי עכשיו בעיניים ובלב. אבל אתן, במילותיכן ממחישות לי שוב שהשחור שולח ללבן והלבן מחזיר לשחור. כרגע אני שוב מאמינה במילים, ותודה. רשת, קטע משיר של יונה וולך, בשבילך: "לא לצאת כי לא להכנס לרתך בזהירות מסביב לפה מאחורי כל וילון..." אורנה, את תמיד כל כך רגישה. מדברת בכתב (אפשר לראות גם הבעות פנים ואת הלבן שמאחור). את אומרת - "רשת רשת אהובה" - ואני שומעת שיר ערש ורואה תנועת ערסול. ואת רואה את הנקודה הסגורה של (.), את ההקדמה הפעוטה לכאורה של נורית, ואת החריקה של רשת, שגם בי היא חרקה. תודה שאת כאן - מקרבת את מהות הטיפול לאינטרנט.

רשת יקרה, כמה כוח יש למילים. כמה הן נוגעות. כמה הן מסעירות. כמה הן הופכות את הבטן. אני רוצה גם להצטרף ולהציע לך כתף. מקווה שאת יודעת להעזר. לזהות את מקורות התמיכה סביבך. אני שולחת לך רשת תמיכה. כוחות. נורית

היי נורית, תודה... מקווה ששלומך טוב ושאת שורדת את הימים הקשים האלה. שמרי על עצמך רשת