לליאת

היי ליאת, אני עדיין חוששת מהמצב הבטחוני..... לאחי ולידיד שלי שנמצאים בצפון... יש לי גם משפחה בקריות ואני כל הזמן דרוכה עם הטלפון... והמצב נעשה ממש מפחיד לי.... והידיעה שיש לחולי שנאה האלה טילים עד לגוש דן, גם מדאיגה אותי...(מקסימום יפול עליי איזה טיל... לא אכפת לי .... אבל אני דואגת לאנשים שיקרים לי..) סליחה שאני מפונקת מגעילה אולי אני מלחיצה עוד יותר את המשתתפים האחרים.... מלבד כל זאת אני במלחמת גוג ומגוג עם עצמי כבר מספר חודשים. היתה לי שיחה לא קלה עם הפסיכולוגית היום, ולא יכולתי להפסיק לבכות אצלה, ואני שונאת כשרואים אותי בוכה.... אני לא יודעת אם זה קשור לכאן , יצא לי הרפס ליד הפה, וזה גם מתסכל ומעצבן, יכול להיות שההרפס בא כתוצאה ממתח? אולי זה פסיכולוגי? או שיכול להיות שנדבקתי מחברתי שגם לה היה הרפס? שמעתי שזה מדבק. אין לי כוח. סליחה שאני מקטרת בלי סוף כמו תקליט שרוט. חן

ליאת, אני רואה שאת online ויש לי עוד שאלה. אם במקרה יש לך מושג.... הרפס עובר? משאיר סימן על העור? האמת שמפריע לי שיש לי את הפגם הזה על הפרצוף. זה די בולט כשמסתכלים מקרוב. תודה חן

שלום חן, מאחר ואיני רופאה, לא אוכל לעזור בעניין ההרפס, ותאלצי לפנות לרופא להערכת מצב. בעניין המתחים והחרדות סביב המצב הבטחוני, אוכל לומר שבעת הזאת כולנו שותפים לדאגה לשלום החיילים שבגבול הצפון ובגבול עזה, הדאגה לאזרחים המופגזים כבר שבוע ברציפות, והדאגה מן האפשרות שטווח הפגיעה יתרחב לאזורים נוספים. לא כולם מתנחמים בצרת-רבים, אבל נדמה לי שהידיעה הזו בכל זאת מפחיתה מעט מעוצמת המצוקה. יש משהו בלכידות הקולקטיבית הזו, שמעצים את יכולת ההתמודדות של הפרט. כאשר אנחנו נמצאים במצב כרוני של עומס, כמו שקורה לך בזמן האחרון, דרישות המציאות הופכות כמעט בלתי נסבלות. אין פלא, לכן, שהצלחת לבכות היום בטיפול. בעיני זה הישג קטן, גם אם קשה לך עם זה. אני מקווה מאד שבקרוב נוכל כולנו לחוש הקלה. לילה טוב ליאת