אורנה

אורנה, ספרי, מה שלומך? (שלא תעיזי לדלג על השאלה הזאת) אני מחזירה אותך רגע לדיון משבוע שעבר על הילדות האבודות. כתבת שצריך לגדל אותן עכשיו. אבל זה נורא נורא כואב. לא עדיף להשלים עם העובדה שילדות כבר לא נהייה? שבת שלום, אורנה יקרה. נורית

נורית יקרה, תמיד כל-כך אכפתית... אז הנה, אני לא מדלגת, וכותבת ששלומי לא רע, אני עמוסה כרגיל (מסתבר שזה עניין של אופי, ולא של כמות המטלות החיצוניות), ויותר ויותר מודאגת ממה שקורה במדינה הקטנטונת שלנו. אני שמחה שאת מחזירה אותנו אל הילדות האבודות. זה היה דיאלוג מאוד פורה ומעניין בעיני, שקיבל כל מיני הדים עדינים מכל מיני ילדות... (וזה בערך שני דפים אחורה, אם למישהו מתחשק להצטרף). אני יודעת שלתת לילדה האבודה תוקף ומקום פנימי זה תהליך כואב. אבל בעיני, היא ממילא שם, בוכה וצועקת... לגדל אותה זה לא בדיוק לחזור להיות כמוה, אלא להקשיב לה ממקום שהוא גם ילדי וגם הורי (בערך כמו שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו...). מה דעתך? בחיבה רבה, אורנה